כללי

ארנון בן-דוד: מצע הנפש הרכה – תערוכה חדשה – מוזיאון תל אביב לאמנות

ארנון בן-דוד: מצע הנפש הרכה
זוכה הפרס ע"ש הציירת נתה דושניצקי-קפלן לתמיכה בקטלוג, 2024
אוצרת: דלית מתתיהו. אוצר משנה: טל ברויטמן
20.11.24 – 15.3.25

נתן זך,רחוב דיזנגוף,1990


"מצע הנפש הרכה" הוא מיצב רחב-יריעה של מאות עבודות בציור, רישום וצילום.
ארנון בן-דוד, מהבולטים באמני ישראל בשנות ה-80 וה-90, מעלה ומשחזר רגעים מכוננים בתולדותיו כאמן, מפגשים גורליים עם יצירות אמנות ישראלית ובינלאומית ועם דמויות מרכזיות בשדה. התערוכה שעוסקת בשיבה פיזית ורוחנית של האמן הבוגר אל עברו, מתפרשת כחקירה של מהות האמנות ומציפה את השאלה כיצד הופך אדם לאמן שהוא.

(קטע )חלום שחלמתי מוזיאון

התערוכה מצע הנפש הרכה של האמן ארנון בן-דוד (נ.1950), במוזיאון תל אביב לאמנות, היא עבודה אחת מרובת-איברים, המעלה באוב תמונות-עבר מורכבות. שִחזוּר המכוון מעל לכל, לעצם פעולת ההיזכרות, בניסיון ללכוד את מהות הדברים, בנתיבים מקבילים של רישום, ציור, צילום וכתיבה.

שרה בריטברג סמל ברחבת מוזיאון תל אביב,1973


בן-דוד מצייר בצבעי שמן על בד, ציור האור-צל, מַבנה לאִטו את הזיכרון הצרוב בתודעה. ברוח זו, התצלומים בתערוכה, המשובצים במארג ההיזכרות, אינם מסמך "מהימן" המתעד מקום או דמות מן העבר, אלא "מתג הפעלה" (טריגר) למאגר הזיכרונות של הצופה הנטוע במרחב ובזמן. עבודות הטקסט הן מדיום נוסף של שִחזוּר, המלווה את הצפייה ומאיר את הקשרי היצירה.

פנחס כהן גן מסובב את מכבש ,ההדפס בצלאל עם עבודה של ראושנברג 1975


מסע החניכה של ארנון בן דוד נע בין מסגרות חינוכיות כמו בית הספר היסודי אחד העם, מכון אבני והאקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, לבין המרחב הבין-אישי המאכלס שיחה של האמן עם מוריו ועם עמיתיו.

שלמה בן- דוד בדירת מרגלית אורנשטיין,שנות השישים

העבודות המוצגות בתערוכה פורשות שיעורים אמנותיים ואתיים, שנמסרו לאמן במשך השנים ונמסרים כעת ממנו הלאה, אל הדור הבא.

רובנצאל


רגע מכונן ראשיתי, שסימן את תחילת העבודה על התערוכה, הוא היזכרות בביקור בתצוגת האמנות הישראלית במוזיאון ישראל בירושלים ב־1965 ומפגש עם עבודתו של יגאל תומרקין, הרדיקלית לשעתה ,פאניקה אודות מכנסיים. נפילת האור על היצירה בחלל הגלריה ויחסיה עם עבודה שכנה של מיכאל גרוס, הותירו רושם עז על בן-דוד הנער, וחותמם יתגלגל כעבור שנים במדרש על אודות האסמבלאז' ודרכם של חומרי חיים וחפצים מצויים לְאַתגֵר את גבולות הפורמט מצע ביצירתו.

עם דנציגר במכונית ביציאה מחיפה, 1976


חזרתו של האמן הבוגר אל הדי עברו וכור מחצבתו, מעלה על הדעת את המוטיב הספרותי של ה"שיבה המאוחרת" – שיבה פיזית ורוחנית המתפרשת בתערוכה כחקירה של מהות האמנות, בשאלה כיצד הופך אדם לאמן שהוא.

שלמה בן-דוד

כתיבת תגובה