והחגיגה נמשכת סרטו של רובר גדיגיאן

סרטו של רובר גדיגיאן

Et la Fete Continue!
A film by Robert Guediguian

רוזה היא ליבה ונשמתה של קהילת מעמד הפועלים במרסיי.
כשהנרי נכנס לחייה, רוזה מגלה שאף פעם לא מאוחר להגשים את חלומותיה הפוליטיים והאישיים ושהחיים למרות הכל ממשיכים.

טריילר : https://youtu.be/HCEyxGWDhcI

צוות אמנותי
בימוי: רובר גדיגיאן
תסריט: סרג' ולטי ורובר גדיגיאן
הפקה: מרק בורדור רובר גדיגיאן
צילום: פייר מילון
מוסיקה: מישל פטרוסיאן
הפקה: אגת פילמס

שחקנים
רוזה: אריאן אסקריד
הנרי: ז'אן פייר דארוסן
אליס: לולה ניימרק
טוניו: ג'רר מיילן
סרקיס: רובינסון סטבנין

צרפת 2023 , 105 דקות , צרפתית תרגום לעברית ואנגלית

החל מ 12 בדצמבר, בסינמטק תל אביב ובכל רחבי הארץ

הערות הבמאי רובר גדיגיאן
הכל התחיל כשמרק, שותף עיסקי וחבר, אמר לי שלוש מילים " מרסיי, רובירולה, אריאן,,,".
מישל רובירולבה לא רצתה לעמוד בראש רשימת השמאל לבחירות העירוניות במרסי, אבל מכיון שהייתה היחידה שזכתה בתמיכה כללית פה אחד, "אולצה" להתמודד ובניגוד לכל הסיכויים אף זכתה. לאחר מספר חודשים לא יכלה לשאת עוד את משרת ראש העיר ונטשה אותה. נראה היה שהיא מסרבת לקבל כח לידיה. לאחר שנים שנאבקה כדי לקבל אותו או לפחות שיכירו בדעותיה.
הדמות שלה עוררה בי עניין וסקרנה אותי. היא הביאה אותי לשאול שאלות על היחס שלנו היום לפעילות פוליטית בהקשר לאנשים שונים מדורות שונים. דמותה רק היוותה מקור השראה לדמות הראשית בסרט. מהר מאד החלטנו לא לנסות לספר את הסיפור שלה ולכוון למשהו שאינו היסטורי או עיתונאי אלא מטאפורי ואף פיוטי.
אני חושב שאם לא היתה מתרחשת הטרגדיה ברחוב דאוביין, השמאל לא היה זוכה בבחירות לראשות העיר. בית מסוכן למגורים התמוטט וכך תושבי אותו רחוב הפכו לנושא פוליטי ללא ידיעתם ומבלי שכוונו לכך בשום צורה, הובילו לנצחון פוליטי. אבל האסון שהתרחש שם הופך מרכזי. בית מסוכן למגורים מתמוטט באמצע רחוב ונוצר חלל ריק. בדרך מקרה הבית נמצא ליד פסלו של הומרוס, אביהם של כל הסיפורים. איך בכלל ניתן לשרוד את הקריסה ואת החלל שנוצר במובן הכי מופשט והכי תיאורטי. הקריסה של כל הסיפורים שלנו שיצרה חלל ענק באורח החיים שלנו.

והחגיגה נמשכת כסרט עם אמירה פוליטית.
אני מאד מחבב את הסגנון התרבותי הפופולרי, שנוצר ואומץ על ידי אמנים בראשית ימיה של המהפכה הרוסית כדי לסחוף אנשים ליטול בה חלק ולהשתתף בה. מאיקובסקי, מאיהולד, ורטוב ואחר כך גם בגרמניה פיסקטור, קרל ולנטין, ברכט.
סגנון זה מציע לדון בכל דבר שאנחנו חווים באותו זמן ומאפשר לנו לבחון ולהבין את הלך הרוח של התקופה, תוך ניצול ההיסוס וסימני השאלה של בני האדם, כדי להפוך את המופע למלא חיים.
קל יותר להשיג את זה על הבמה מאשר בקולנוע. סרט מחייב עלילה עם כמה התפתחויות. כאן יש לנו את סיפור האהבה המפתיע בין המחותנים, את רגע הבלבול בו הזוג הצעיר מבין שחייהם לא יהיו כפי שחלמו. את נקודות חיבור בין הסצינות מצאנו על ידי שימוש בחלומות, מונולוגים פנימיים, ציטוטים ספרותיים והמוסיקה שנכתבה בזמן שערכנו את הסרט ולא כמקובל לאחר שהסרט כבר ערוך או כמעט ערוך לגמרי.
ארגנו את ההפקה כך שיכולנו להמשיך לחשוב על התסריט. השותף שלי לכתיבה, העורך והמוסיקאי השתתפו איתי במשחק הזה. מאושרים לנסות דבר חדש ולא לעבוד כמו תמיד בדרך המקובלת.
רציתי שהדימויים החזותיים לא יהיו ריאלסיטיים ועם זאת להבטיח שלא יסיחו את הדעת עד כמה שניתן. בסצינות הלילה ברחוב כיבינו במכוון את תאורת הרחוב כדי לתת לסצנה את התאורה שאנחנו רוצים. בסצנות ביום או שהמתנו לרגע הנכון או ששינינו את התאורה באמצעים דיגיתליים. שמו של הסרט הוא חלק מן העניין כיון שהחלטנו על סרט שיתסיים בדרך חיובית. רצינו שהסרט יהיה אופטימי יותר. אבל מידה מסוימת של מלנכוליה ששורה בי היום שינתה מעט את הדברים. זו גם הסיבה שאני אוהב את צ'כוב כל כך, כיון שבכל יצירותיו שוררת מידה מסוימת של מלנכוליה.
אני קורא את ספרו של ויקטור הוגו " האמנות של להיות סבא" ואני מגלה שאני חולק איתו את אותן רגשות. הקטע מתוך ספרו של מרסל פרוסט שהנרי קורא לרוזה, מדבר על כך שרגליהן של אנשים מבוגרים אינן יציבות יותר כפי שהיו מעורר הזדהות. כל הקטעים שהנרי קורא או מקריא קשורים בדרך זו או אחרת לחוויות שהוא עבר או לחוויות שהוא עובר עתה. זו תרבות שאתה יכול לחיות בלעדייה אבל אתה יכול לחיות טוב יותר איתה.
יש שיגידו שהעזתי להתשמש במוסיקה שכתב ג'ורג' דלור לסרטו של גודאר "הבוז". אני לא הייתי משתמש במילה מעז. זה הוא יותר סוג של מחוה, כי המוסיקה באמת כל כך יפה. והיא מתחברת מאד לסצינה. עשיתי את זה בשמחה גדולה יותר כיון שגודאר נפטר בזמן עריכת הסרט. אני משער שהייתי בן 17 כששמעתי את המוסיקה בסצינה בין מישל פיקולי ובריגי'ט בארדו. והיא מרשימה אותי גם היום, גודאר לימד אנשים בכל העולם לעשות קולנוע, הוא לימד אותם חופש והוא גורם עד היום לאנשים לרצות ליצור קולנוע. אני בטוח שגודאר ודלור היו שמחים לראות שעשיתי את זה, ואלוהים ישמור אם חס וחלילה לא.
בימים אלה של נסיגה ואנוכיות המשפיעה על כולנו, הקולנוע לא יכול להסתפק ולהיות מרוצה מכך שהוא מתאר את הסבל בעולם. היוצרים צריכים להראות דרכים חדשות ולעסוק במצב בארצות שונות, במצב הפליטים, בדיור ציבורי, בהגנה על מפעל הבריאות הלאומי והחינוך. כל זה עם התשוקה שדברייהם יישמעו ומתוך הבנה שקולנוע יצירתי ומסחרי אינם סותרים בהכרח זה את זה.

רובר גדיגיאן
יליד מרסיי, 1953. אחד המייסדים של סרטי אגת ,קולקטיב של מפיקים.
מסרטו הראשון, "הקיץ האחרון" ב – 1980 דרך הלהיט הגדול שלו "שלגי הקילימנג'רו" ועד היום לגדיגיאן גוף יצירה מרשים. סרטיו מזוהים עם העיר מרסיי, שם מתרחשת העלילה במרביתם. גדיגיאן הוא יוצר מיוחד במינו ויצירתו מלאה אהבה, עומק ריגשי, שורשים ומחוייבות פוליטית. במרבית סרטיו מופיעה רעייתו, אריאן אסקריד ולצידה השחקנים ז'אן פייר דארוסן וג'ארר מליין. שלושתם כיכבו גם ב"שלגי הקילימנג'רו" שהוקרן בישראל בהצלחה רבה ב – 2012 וצפו בו קרוב ל – 100 אלף צופים.