קונצרט סיום העונה הסימפונית הישראלית ראשל"צ

מוצרט חוזר לעיר:
הסימפונית הישראלית ראשון לציון
בקונצרט מיוחד לסיום העונה

התזמורת הסימפונית ראשון לציון בקונצרט אחרון ומיוחד לעונה הנוכחית, מיצירות המופת של מוצרט, בהובלתו של המנצח הבין לאומי, דן אטינגר.

על הבמה יבוצעו מהסימפוניות הגדולות בעולם המוסיקה הקלאסית, שנכתבו שתיהן בשנת 1788- שנה סוערת בחייו של מוצרט.

בחלקו הראשון של הקונצרט, תבוצע סימפוניה מספר 40 של מוצרט. היצירה, שנחשבת ליוצאת דופן מבחינה רגשית וסגנונית, ידועה כבולטת בעוצמתה הדרמטית ובמתח שהיא טומנת בחובה. סימפוניה זו אינה רק מאורע מוזיקלי- היא תזכורת נוגעת ללב לכוחה של מוזיקה לחצות גבולות של זמן, מקום ורגש.

בחלקו השני של הקונצרט, תבוצע הסימפוניה ה-41 של מוצרט, הידועה גם בשם "יופיטר", שמוגדרת כפסגת הגאונות הקלאסית, וכאחרונה שהלחין בקובץ של שלוש סימפוניות שחיבר ברצף מהיר במשך קיץ 1788.

מנצח/ דן אטינגר

מתי ואיפה?

יום חמישי, 24 ביולי 2025, בשעה 20:00- בית האופרה ת"א
יום שישי, 25 ביולי 2025, בשעה 12:30- היכל התרבות ראשון לציון

לינק לרכישת כרטיסים:

https://isorl.smarticket.co.il/

בהיכל אמנויות הבמה תל אביב, התכנסה אמש התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון לקונצרט סיום עונה חגיגי, שכולו הוקדש לשניים מהישגיו העליונים של וולפגנג אמדאוס מוצרט  הסימפוניה מס' 40 בסול מינור והסימפוניה מס' 41, "יופיטר". על הפודיום עמד המנצח והמנהל המוזיקלי הראשי של התזמורת, מאסטרו דן אטינגר, מי שמזוהה בעשור האחרון עם החייאת רפרטואר הקלאסיקה הווינאית באופן מלא נשמה אך גם מדויק קונסטרוקטיבית.

הקונצרט נפתח בסימפוניה מס' 40  יצירה טעונה, דרמטית, כמעט מהפכנית באופייה, המגלמת את הצד האפל יותר של מוצרט. תחת ידיו של אטינגר היא קיבלה אופי מהודק, כמעט קאמרי, תוך הדגשה של דינמיקה פנימית ותנועה מתמדת בין סערת רגשות לאיפוק מעודן. הפרשנות האינטלקטואלית של אטינגר ניכרה במיוחד בפרק השני, בו נבנה מתח מתחת לפני השטח, שגרם לקהל להיאנח כמעט בשקט בסיום.

לאחר ההפסקה, הוצגה "יופיטר" הסימפוניה האחרונה של מוצרט, שהיא גם אולי הגדולה ביותר שכתב. כאן הפגינה התזמורת שליטה מעוררת כבוד באחת מהיצירות המסובכות ביותר מבחינה מבנית. אטינגר הוביל את התזמורת בבטחה, כאשר הדגש היה על בהירות הצורות, משחק קונטרפונקטי חי ומרגש, ותחושת ניצחון שבאה לידי ביטוי במיוחד בפרק הסיום , הפוגה מרובת שכבות שנבנתה ביד בוטחת עד לשיא כמעט מטאפיזי.

אי אפשר היה להתעלם מהכימיה הברורה בין אטינגר לתזמורת , שיתוף פעולה של שנים שניכר בו לא רק ניסיון, אלא גם אהבה גדולה למוזיקה. כלי הקשת היו אחידים, חדים ורגישים, כלי הנשיפה במיוחד הקרנות והאבובים  בלטו בדיוקם ובגוון החם, וכלל התמונה האקוסטית נשמעה מהודקת אך לא כבדה, רהוטה אך לא רגשית מדי.

בכך חתמה התזמורת את עונת הקונצרטים שלה ברגע של חסד מוסיקלי טהור, המחבר בין תבונה ורגש, בין קלאסיקה לנשמה. הקהל, שמילא את האולם עד אפס מקום, השיב בתשואות ממושכות שהעידו על החוויה הבלתי נשכחת.

אם זו הדרך בה נחתמת העונה ,סופה כתחילתה  אפשר רק לצפות בציפייה לעונה הבאה.