פתיחת אשכול תערוכות במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית: שלהן: פיסות היסטוריה מחודשת

פתיחת אשכול תערוכות במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית:
שלהן: פיסות היסטוריה מחודשת
פתיחה: 4.9.2025  בשעה 20:00

https://rgma.smarticket.co.il/
האם ניתן לספר את ההיסטוריה מחדש? והרי היסטוריה מורכבת מהמוני סיפורים, שהתגבשו לכדי נרטיב מרכזי. מה אם נפורר אותה למרכיביה ונתבונן שוב בכל פיסה מנקודת מבט רעננה?
האשכול הנוכחי מורכב מחמש תערוכות, המציגות ראייה נשית, מלאכת ידיים ורגש. המבט עובר בין אמניות, אוצרות, אספניות וחוקרות, ודרכן אנו נחשפים לחלקים שונים מן הסיפור השלם. כל אחת מהן, בתורה, מציגה נשים נוספות, שהשפיעו על יצירתה: דמויות היסטוריות ומיתולוגיות, מוזות מחיי היומיום ועוד. הפרגמנטים אינם מצטרפים לתמונה אחידה, אלא מכוננים מכלול, שנארג מריבוי נקודות מבט הנעות על קו התפר שבין האישי לפוליטי, בין התיעודי לבדיוני, ומעיד על הצורך לנסח מחדש ולהותיר חותם. אשכול זה הוא "שלהן". אין בו כוונה לאתגר את ההיסטוריה הקיימת, אלא לתת מקום לקולות נשכחים או עלומים ולהרחיב את מארג התרבות המקומי.
בכל התערוכות מתקיים ממד של חשיפה או של חשיפה מחודשת; מעין זרקור, המופנה אל העבר, והבהוביו כמו מעלים באוב דמויות ומושגים שונים לעיון מחודש. המשותף לכולן הוא המבט הבין-דורי, המוליד גרסה חדשה ל"מלאך ההיסטוריה" – מושג שטבע הפילוסוף היהודי, ולטר בנימין, בשנות ה-40 של המאה ה-20 בהתייחס לציורו של פאול קלה (Klee), Angelus Novus (1920). המלאך של בנימין מסמל התבוננות אתית וביקורתית בהיסטוריה – ניסיון לראות לא את ציר ההתקדמות, אלא את סבלם של הנפגעים והנשכחים.
מעל האשכול הנוכחי מרחפת רוחה של "מלאכית ההיסטוריה", המביטה בעת ובעונה אחת אחורנית וקדימה; לא רק רואה את שברי ההיסטוריה, אלא נושאת אותם בגופה. היא מגלמת את הזיכרון כפצע שאינו מגליד, ומתבוננת בהיסטוריה מתוך אחריות, במקביל לשבר.[לא ברור] המלאכית מעזה לשאת את קולה במקום שבו הושתקו אחרות. היא אינה קופאת על שמריה, אלא היא נזילה, משתנה ומתפתחת. היא אינה כבולה לקאנון המקובל, אלא מוסיפה לו כרצונה מעצמה, מרגישותה ומעולמה, ומזכירה לנו שהאמת אינה בינארית ואף לא מוחלטת. מתוך סיפורים ששמענו בעבר עולים וצפים נרטיבים חדשים, צורות וזוויות נוספות, הממתינות לשיתוף ומבקשות להפוך לנחלת הכלל.

---

הכפר האולימפי
רותי הלביץ כהן
אוצרת: שרי גולן
עוזרת אוצרת: גילי זיידמן
בתערוכה הכפר האולימפי שוזרת רותי הלביץ כהן בין אירועים היסטוריים לבין סיפורים אישיים עטופים בפנטזיה ומייצרת מפגש בין שני צירים מקבילים לכאורה. מתוך המתח וההדהוד בין שני העולמות היא טווה סיפור חדש – נרטיב הנובע מן העיסוק בטראומה בין-דורית ומוביל לשרשרת של חוויות, המתעצבות במגוון שפות אמנות, בהן רישום, ציור, רדי-מייד וקולאז'. בלב התערוכה עומדת סדרה של קולאז'ים מונומנטליים, מצוירים על גבי כרזות פרסום ישנות הנושאות תצלומים אנונימיים, שבהם מתועד הכפר האולימפי בגרמניה טרום מלחמת העולם השנייה. הכפר, שהוקם בשנת 1936 לקראת אולימפיאדת ברלין ושימש כמתחם אימונים למשלחות ספורטאים-גברים מרחבי העולם, שינה את ייעודו עם תום המשחקים, ובהוראת היטלר הוסב לשימוש צבאי. את הבאנרים גדולי הממדים, שעליהם הודפסו התצלומים, קיבלה הלביץ כהן מיאן בייסוביץ, היסטוריון ואמן ברלינאי, החוקר את תולדות הכפר האולימפי ובימים אלה מקים בו ארכיון היסטורי. העולם האמנותי של הלביץ כהן מתנהל זה שנים כמשק אוטרקי סגור, שבו סמלים ודימויים נשזרים אלה באלה באמצעות שפה חומרית מובהקת. בתערוכה הנוכחית נפרץ המעגל, ושפתה מצטלבת עם עולם צילומי זר מן-המוכן (רדי-מייד), המחדיר ליצירתה מערך נושאי וחומרי אחר. ההצלבה בין שני עולמות, הנטועים בצירי זמן, ביקומים ובתחומי עניין נבדלים, שלכאורה אינם יכולים להיפגש, מעלה על הדעת את רעיון "השלישיוּת" (Thirdness), המתואר, בין השאר, בכתביה של הפסיכואנליטיקאית הפמיניסטית, ג'סיקה בנג'מין (Benjamin); האפשרות להיווצרותו של מרחב "שלישי" בין מטפל למטופל – לא "אני" ולא "את/ה", אלא ישות משותפת, המתהווה בתהליך ההתייחסותי מתוך הכרה באחר ומשקפת נפרדוּת ואחדוּת בעת ובעונה אחת. באמצעות חיבורים בין כוחות הופכיים – מציאות ובדיה, קורבן ומקרבן, מודע ולא מודע, אנושי ומיתי, בתולה ומופקרת, חי ודומם – בוראת הלביץ כהן מרחב תודעתי שלישי מדומיין משלה.

---

לְכִי לָךְ
אלינה אורלוב / אן בן אור / אלכסנדרה פרגל
אוצרת: דינה יקרסון
התערוכה "לְכִי לָךְ" מחברת בין שלוש אמניות, שמעולם לא נפגשו: אלכסנדרה פרגל (1907–1984), ציירת שגדלה והתחנכה ברוסיה, ולאורך חייה נדדה בין ארצות שונות עד שהשתקעה בארצות הברית; אן בן אור (נ' 1965), ציירת ילידת בלגיה, שהיגרה בבגרותה לישראל; ואלינה אורלוב (נ' 1990), אמנית וידיאו ילידת מוסקבה, שגדלה בגבעתיים, למדה בארצות הברית, וכיום חיה ויוצרת במונטריאול שבקנדה.
בין השלוש עובר חוט מקשר, הממזג את יצירותיהן לכדי תמהיל של ייצוגים אלגוריים, הנוגעים באופן ישיר ועקיף בשברים ובסדקים של חוויית ההגירה – מצב שבו ניתקים ממקום אחד ועוברים למקום אחר; מסע הטומן בחובו התבגרות, הרפתקה, בדידות וכאב.
בלב התערוכה עומדות עבודותיה של פרגל מאוספי צטלין וגאוכמן, שנתרמו לעיר, ומהווים חלק מאוסף הקבע של מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית. פרגל, בתה מנישואים ראשונים של מריה צטלין, בעלת האוסף, גדלה לצד גדולי האמנים והאמניות של תקופתה, שהתארחו בבתי המשפחה ברוסיה ובצרפת. בבגרותה הפכה לאמנית בפני עצמה, שיצירותיה הוצגו בארצות הברית, ועם פטירתה הותירה גוף עבודות עשיר. ציוריה מקיפים סוגות שונות: ציורי מודל, טבע דומם וסצנות פנטסטיות, אך בכולם ניכר חותם ידה ובכולם טמונים רמזים לשבריריות המצב האנושי.
ציוריה של בן אור מתכתבים עם עבודותיה של פרגל, אף שלא הכירה את יצירותיה קודם לכן. בין עבודותיהן ניתן למצוא קומפוזיציות כמעט זהות, וכן שימוש בצבעוניות דומה ועיסוק בנושאים קרובים. הדיאלוג המפתיע מייצר קשר בין שתי אמניות, שמעולם לא נפגשו, ובין שתי תקופות זמן ותרבויות שונות.
עבודת הווידיאו של אורלוב קושרת בין השלוש. היא מציגה דמות נשית רוקדת בגפה, מפזמת שיר פופ רוסי ידוע בקול חרישי ונוגה. השיר, המוכר כשיר שמח, הופך בביצועה לטרגי, ומילותיו עוטות משמעות אחרת. העבודה מדברת על בדידות ועל עירוב זהויות, בעודה נעה בין ייצוגים של התרבות האמריקאית לזו הרוסית, לבין סצנות סוריאליסטיות, שכמו לקוחות מתוך חלום.
שם התערוכה מאזכר את הציווי המקראי של אלוהים לאברהם בספר בראשית ("לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ"). כאן, בהיפוך מגדרי, מהדהדת התערוכה את המסע, שאליו יוצאות האמניות. זהו מסע שבמסגרתו הן ניתקות ממקום אחד ומועתקות לאחר, ומתוך חוויית התלישות וחוסר השייכות, יוצרות דבר חדש.

---

עבודת שדה
מיטל כץ מינרבו
מחקר ואוצרות: דרורית גור אריה
בשנת 1911 הוקמה בכינרת "חוות העלמות", יוזמה פורצת דרך של נשים חלוצות מבנות העלייה השנייה, שביקשו להשתלב בעבודת האדמה ולשבור את גבולות המלאכות הביתיות. נשים אלו – בהובלת דמויות כמו חנה מייזל שוחט, מקימת החווה – יצרו יש מאין ענף חקלאי חדש, שהושתת על גני ירק ובוסתנים, מתוך כמיהה לשחרור, לשוויון ולמימוש מהפכת האישה העברייה. מעשה האמנות שואל מה נכנס בשערי הזיכרון הקולקטיבי ומה נדחק לשוליו. הנוף משמש כמרחב של זיכרון ומשמעות – שכבות של עבר נשי. המיצב הרב-שכבתי קלוע כולו בטכניקת ראטן מסורתית ופורש גן, שנוצר ביד נשית: עצים, פרחים, פירות וספסל. בתוך מרחב זה, שבו החומר הטבעי נכרך לכדי מבנים מלאכותיים, מהדהדת פעולה של התנגדות שקטה. על הרצפה מוצגים ציורים גדולי ממדים בהשראת תוכניות שהתוו בראשית המאה ה-20 אדריכליות נוף ומעצבות גנים אירופאיות מובילות, ביניהן גרטרוד ג'קיל ווִיטה סקוויל־וֶוסט, המתכתבים עם חזון ערי הגנים בישראל, בהן רמת גן. רישומי צמחים, הנושאים את זהותן של חלוצות ארץ-ישראליות שפעלו בתחום, מרכיבים לקסיקון בוטני נשי, חושני ומלא געגוע. דמויות, כמו רחל המשוררת וחלוצות קיבוץ עין חרוד, זוכות לקול ולזהות מחודשת. לצד אלה, עבודת סאונד מקורית של בניה רכס נמהלת בשברי שיחות מאסֵפות קיבוץ ובקטעים מיומני הנשים – עדות להתנגדותן למבט הגברי ולניסיון להסליל אותן לתחומי עבודה מסורתיים. כץ מינרבו מנכסת את הפרקטיקה הגברית של רישום בוטני ומייצרת לקסיקון צמחים נשי מומצא, המבקש לקרוא תיגר על גבולות תרבותיים ומגדריים ולתת דרור לתשוקות מודחקות ולמאוויים כמוסים. באמצעות מעשה הקליעה בחומר הגמיש היא מייצרת מבנים פראיים, הבוחנים את מארג היחסים בין טבע, גוף וזהות נשית, ובתוך כך חושפת מנגנוני הדרה והשכחה. בד בבד, בשפה חומרית, צמחית וקולית היא מציבה נרטיב חלופי, שבמסגרתו הופך הגן למרחב לימינלי בין פנים לחוץ, בין שייכות לזרות. כמהגרת בעצמה, כץ מינרבו צוללת לעומק היחסים שבין נשים ליקום, חותרת לפרום הגדרות דיכוטומיות ומציעה תפיסה חדשה של טבע ושל קיום. התוצאה היא גן חופשי ממוסכמות, המאפשר עיבוד הזיכרון והצבת הקול הנשי במרכז ההיסטוריה והאמנות.

עוזרות לאוצרת: אורית הולנדר, גילי זיידמן | עבודת סאונד: בניה רכס | קולות (יומני החלוצות): נעם ונקרט, טל קובו, נועה תבורי | ייעוץ היסטורי: ד"ר אסתר כרמל-חכים, ד"ר צפרירה שחם-קורן | קליעה: נינו אחי יובל, יותם גורן, תמר הכט, ג'קי לוי, לילך מוסקוביץ, דנה רוסלר

---

בצלמה ובדמותה: עבודות מאוסף צילה ירון
אוצרת: שרי גולן
אוסף אמנות יכול להיקרא כסיפור – סיפור, שאינו רק תוצאה של טעם אישי, אלא של תפיסת עולם, של רגש, של מערכת יחסים מתמשכת עם יוצרים, עם יצירות ועם המקום שבו הן נאספות. אוסף צילה ירון (1948-2024) משרטט סיפור כזה בדיוק. זהו אוסף שנבנה "בצלמה ובדמותה", כפי שתיאר זאת בן זוגה, גיורא ירון – אמירה, המציעה עוגן אוצרותי לאוסף כולו, וממנה גם נגזר שם התערוכה הנוכחית.
אף שלא גובש מתוך נרטיב שהותווה מראש, האוסף מתגלה כמכלול עשיר, שניתן לזהות בו קווים מנחים. הבחירות נעשו אמנם באופן אינטואיטיבי ורגשי, אך בחינה פרשנית מגלה מארג ערכי ואסתטי מורכב. אחד ממאפייני האוסף הוא השילוב בין אמנים מובילים בשדה האמנות הישראלי לבין אמנים בראשית דרכם או כאלה שפעלו מחוץ למרכז, ובין אמנות "גבוהה" לבין עבודות עיצוב, קראפט וקרמיקה, שהועמדו זו לצד זו ללא היררכיה, תוך דגש על דיאלוג חזותי ורעיוני ביניהן.
המרחב הביתי של צילה שימש גם כמרחב תצוגה, וההצבות בו שיקפו תפיסת עולם אמנותית עצמאית. קומפוזיציות, שחיברו בין ציור, אובייקטים וחפצים עיצוביים, יצרו סביבות שהתכתבו עם האדריכלות ועם חוויית המגורים, באופן שקרא תיגר על הגבולות המקובלים בין מרחב ציבורי לפרטי, בין תצוגה לחיים. כך, למשל, עבודות מופת נתלו דווקא בחדרי השינה בעוד עבודות אינטימיות או אלטרנטיביות הוצגו במרכז הבית.
מוטיבים חזותיים ותמטיים חוזרים באוסף כוללים תיאורי נשים פרי יצירתן של אמניות לצד ייצוגי נשים שיצרו אמנים; ציורי נוף לצד ייצוגים של טבע מבוית ושל צמחייה ביתית ותפנימים. פלח רחב ומשמעותי באוסף מוקדש למופשט הישראלי, בעיקר בציור. הבחירה להתמסר שוב ושוב לצבע כחומר וכרגש מעידה על זיקה עמוקה לתהליך הציורי ועל אהבה בלתי אמצעית לאמנות.
צילה שראתה באמנות חלק בלתי נפרד מעולמה, פעלה לא רק כאספנית. היא העמיקה בלמידה, קשרה קשרים קרובים עם אמנים, ליוותה תהליכי יצירה ובחרה להשקיע דווקא באמנות המקומית. ההחלטה להתמקד באמנות ישראלית לא הייתה תוצאה של מגבלה, אלא של מחויבות לתרבות המקום. האוסף שהותירה אחריה מהווה תרומה ממשית לשדה האמנות, לא רק בשל איכות היצירות שבו, אלא גם תודות לאופן שבו נאסף – מתוך התמסרות, הבנה, אינטואיציה וחזון. באמצעות האמנות שימרה ירון פרקים חשובים בתרבות הישראלית, ומורשתה ממשיכה להדהד גם לאחר לכתה.
שמות האמנים.יות: כרים אבו שקרה, עיסאם אבו שקרה, אביבה אורי, דן אורימיאן, אלה אמיתי סדובסקי, אליהו אריק בוקובזה, נפתלי בזם, דוראר בכרי, אבנר בן גל, אסף בן צבי, ציבי גבע, נחום גוטמן, אהרן גלעדי, ניר הוד, מיכל וורקה, יעקב וכסלר, שי יחזקאלי, גיא ינאי, טל ירושלמי, טליה ישראלי, אהרון כהנא, רפי לביא, יהודית לוין, פנחס ליטבינובסקי, סיגלית לנדאו, צבי מאירוביץ, אהרון מסג, איברהים נובאני, בועז נוי, ורד נחמני, לאה ניקל, חנה סהר, יוחנן סימון, סימה סלונים, עדה עובדיה, גור ענבר, יעל עצמוני, שרון פוליאקין, אברהם פסו, עמית קבסה, מיכאל קובנר, משה קופפרמן, ליליאן קלאפיש, ידיד רובין, ענת רוזנסון בן־חור, טל שוחט, יחזקאל שטרייכמן, חן שיש, רות שלוס, ציונה תג'ר.

---

שעות פעילות:
יום שני | 10:00-14:00
יום שלישי | 16:00-20:00
יום רביעי | 10:00-14:00
יום חמישי | 10:00-14:00 ו- 16:00-20:00
יום שישי | 10:00-14:00
יום שבת | 10:00-14:00

נעילת התערוכות: 31.12.2025
נעילת התערוכה בצלמה ובדמותה: 31.10.1025

מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, דרך אבא הלל 146, רמת גן
https://www.rgma.org.il/