"מדאו לדו – רוח הדרך": שתי תערוכות המשלימות זו את זו יוצגו במקביל בשני המוזיאונים "דו – רוח הדרך" מוזיאון טיקוטין

שיתוף פעולה ייחודי בין מוזיאון וילפריד למוזיאון טיקוטין
"מדאו לדו – רוח הדרך": שתי תערוכות המשלימות זו את זו יוצגו במקביל בשני המוזיאונים
התערוכה המשותפת מציעה מבט רחב על גלגוליו של מושג "הדרך" באמנות מסורתית ועכשווית. מסע זה נע מן ה'דאו' הסיני, דרך הזן־בודהיזם ועד להתגבשות מושג ה'דו' ביפן

ביום ראשון, 4.1.26, תיפתח לקהל תערוכה חדשה במוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית, הנושאת את השם "דו – רוח הדרך". תערוכה זו ממשיכה למעשה את התערוכה שנפתחה לאחרונה במוזיאון וילפריד ישראל לאמנות המזרח הנקראת "דאו – רוח הדרך". את שתיהן אוצרת שיר מלר-ימגוצ'י.

מקורו של הדוֹ, שמשמעו "דרך", במושג הדָאוּ הסיני, שהשתלב במהלך הדורות בזן־בודהיזם. שתי המסורות ביקשו להבין את מהות ה"דרך" כמסע פנימי ורוחני. התערוכה מבקשת לגעת ברוח הדרך ולהפגיש את המבקר עם תפיסה שמציעה לראות את המשמעות בדרך עצמה, בייחוד בעידן של מרוץ מתמשך, ריבוי משימות ופיצול קשב תמידי.

התערוכה פורשת מניפה רחבה של אמנויות יפניות הנושאות את הסיומת "דו" (道) , אשר עיצבו את נופה התרבותי והרוחני של יפן. כל אחת מהאמנויות היפניות, המכונה "דרך" מזמינה את המתרגל לתהליך של מדיטציה בתנועה: ראשיתו בהשקטת התודעה והמשכו בפעולה הנעשית בתשומת לב שלמה מתוך נוכחות מלאה ברגע ההווה, ללא ציפייה לתוצאה וללא אחיזה במטרה. הפעולה עצמה היא התכלית והתגמול.

רבות מהאמנויות הללו התהוו ברוחו של הזן בודהיזם, כמו לדוגמא צ’אדוֹ (茶道) – "דרך התה": טקס התה שהתהווה במהלך המאה ה-16 ביפן. זהו מפגש ייחודי בין מארח לאורח המזמין לקשב עמוק, ריכוז ושלווה. חדר תה ייחודי נבנה במיוחד לתערוכה, לעיתים יתקיימו בו טקסי תה לקהל ולצידו יוצגו כלי תה מקוריים מאוסף המוזיאון, ועבודת ווידאו המציגה אמנות זו בפעולה.

דרך אמנותית נוספת שתוצג היא שודוֹ (書道) – "דרך הכתיבה": כתב הסימניות הסיני אומץ ביפן עם הגעת הבודהיזם ואיתו מסורת קליגרפית מרשימה. בחלק זה של התערוכה יוצגו יצירות נבחרות של אמני קליגרפיה מסורתיים – מגילות מן האוסף של איתמר פרוקצ'ה, לצד יצירותיהם של אמנים יפניים עכשויים – קזואו אישיאי וטומוקו קאוואו, אשר היא עצמה הופכת לחלק מהקליגרפיה.

אמנויות הלחימה המסורתיות של יפן, המכונות בודו武道)) צמחו מתוך תרבות הסמוראים. בתערוכה מוצגות שלוש מהן: קיודו – דרך הקשת, המדגישה דיוק מדיטטיבי; איאידו – דרך החרב, העוסקת בתגובה מודעת ומיידית; ואייקידו – דרך ההרמוניה, המחנכת לפתרון עימותים ללא אלימות. שלושתן אינן מבוססות על תחרות או על ניצחון, אלא על תהליך פנימי של איחוד גוף ונפש.

האמן היפני אונישי יסואקי יציג מיצב שיצר במיוחד עבור התערוכה מתוך הקשבה עמוקה לכוחות בלתי־נראים – כובד, מתח, זמן ואוויר. המבקרים מוזמנים למצוא את דרכם בין סבך של רצועות נייר לבנות התלויות באוויר ונעות עם משב הרוח לבין סלעי בזלת קדמוניים.

בנוסף, יציג יסואקי סדרת צילומי פעולה שנפרש בהם נתיב של אש בחשיכה.

אונישי יסואקי
דרך הריקות

עבודותיו של האמן היפני אונישי יסואקי נעות על הקו דק שבין נוכחות להעדר, בין חומר גשמי לבין רושם חולף. הוא יוצר מיצבים מחומרים נעלמים חסרי ממשות המאיינים את כוח הכבידה, כמו יריעות ניילון צפות באוויר או רצועות נייר תלויות הנעות בכל משב.

סדרת תצלומי הפעולה המרהיבים של אונישי נוצרה בחשיפה ממושכת בעודו משחיז מסגרות ומוטות מתכת מול המצלמה ומגלגל אותם הרחק ממנה שוב ושוב. האור הבוער והחלקיקיםהמתפזרים באוויר יוצרים תחושה של אנרגיה חיה, רצף של ספים המזמינים למעבר טקסי, סף אחר סף. המחזה מעלה על הדעת את מסלול ההליכה בפושימי אינארי – מקדש השינטו המזוהה יותר מכל עם רצף שערי ה־טורִ י האדומים הנפרשים כדרך מקודשת אינסופית במעלה ההר. שובלי האור של הגצים יוצרים מעין נתיב של אש בחשיכה, דרך אל הלא נודע שקוראת פנימה וכמו מחשלת את העובר דרכה.

אונישי פועל מתוך הקשבה עמוקה לכוחות בלתי נראים – כבידה, מתח, זמן ואוויר. המיצבים שלו אינם בנויים במובן המסורתי, אלא מתהווים מתוך מערכת יחסים עדינה בין החומר לחלל. לעתים נדמה כי היצירה כולה עשויה להיעלם ברגע: די בשינוי באור, בתזוזה קלה של נקודת המבט או בתנועה עדינה של הגוף כדי לחוות אותה אחרת. הצופה מוזמן לנוע במרחב, להתכופף, להאט ולגלות את היצירה כמצב מתמשך. במובן זה, עבודתו של אונישי מהדהדת תפיסות יפניות של ארעיות (Mujo 無常 (ומתרחשת במרווח שבין הדברים (Ma 間(. Ma

המיצב נטען במתח שבין אבני הבזלת המפוזרות במרחב, שכמו היו מונחות כאן מאז ומעולם, לבין רצועות הנייר הלבנות שריחופן העדין מזמין להתבונן במתרחש ברגע הנוכחי. זהו פיסול של
קשב – רישום של תנועה במרחב שבו החומר מלמד אותנו
לראות את הבלתי נתפס.

Yasuaki Onishi
void of way The

The works of Japanese artist Onishi Yasuaki move along a delicate line between presence and absence, between tangible matter and fleeting impression. He creates installations from fragile materials that seem to defy gravity, such as floating transparent polyethylene sheets or suspended paper strips that sway softly with every breeze.

Onishi’s spectacular series of action photographs was created through prolonged exposures while he sharpened metal frames and rods in front of the camera and repeatedly rolled them away from the camera. The blazing light and sparks scattered in the air create a sense of living energy, a succession of thresholds that invite a ceremonial passage, crossing one threshold after another. It brings to mind the path at the Fushimi Inari Shinto shrine, famous for its series of red torii gates that stretch like an endless sacred path up the mountain. The trails of light from the sparks create a kind of fiery pathway in the darkness, a path to the unknown that calls inward and fortifies those passing through it.

Onishi works from deeply attuning to invisible forces – gravity, tension, time, and air. His installations are not “constructed” in the traditional sense but rather emerge from a fragile relationship between material and space. Sometimes it seems that the entire work is on the verge of disappearing; a shift in light, a slight change in perspective or a subtle movement of the body is enough to experience it differently. The viewer is invited to move through the space, bend over, slow down, and discover the work as a continuous state. In this sense, Onishi’s work echoes Japanese notions of impermanence (無常 mujo) and unfolds in the interval between things (間 Ma).

The installation is charged with tension, between the basalt stones scattered throughout the space, which seem to have always been there, and the fragile white strips of paper whose delicate hovering invites attention to the present moment. It is a sculpture of attentiveness, a drawing of movement in space where the material teaches us to perceive the unfathomable.

באולם נוסף יוצגו יצירות עכשוויות של אמנים יפנים וישראלים, ביניהם אליקה מצויה, שון קומיאמה, אלכס קרמר, אבי אייזנשטיין ומאיה כהן לוי. בכל היצירות התהליך הוא העיקר והיוצר הופך עצמו לדרך.

ברחבת הפטיו תוצג יצירה של נובויה ימגוצ'י – "ללכת בין הטיפות", מעגל של טיפות מים מבהיקות מפלדת אל חלד מחושלת, המדמה את האנסו – מעגל אינסופי ללא סוף והתחלה.

לדברי שיר מלר-ימגוצ'י, אוצרת התערוכה: "בתקופה כל כך מטלטלת שבה אנחנו חיים, התערוכה מבקשת להזמין את המבקרים להאט את הקצב. יש חוסר הלימה בין הקצב המהיר שבו הדברים קורים במציאות שלנו לבין הקצב האנושי הפנימי.

אמנויות הדו היפניות מבקשות ליצור איזון ולאחד בין לב, גוף ותודעה. התערוכה מזמינה את המבקרים לכייל את המצפן שלהם, להתחבר לפנימיות שלהם ולהיות בנוכחות מלאה, ללא הסחות דעת. כל אחת מאמנויות הדרך המוצגות בתערוכה היא בעצם דרך להגיע פנימה, למצוא את השקט, השלווה והאיזון שאנחנו כל כך זקוקים להם".

התערוכה נערכת לראשונה בשיתוף פעולה בין מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות המזרח לבין מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית. במסגרת התערוכה המשותפת, נפגשות שוב דרכם של שני אספנים יוצאי דופן – פליקס טיקוטין וּוילפריד ישראל. שניהם נולדו למשפחות יהודיות אמידות בגרמניה, חלמו בצעירותם להיות אמנים, ומימשו את אהבתם לאמנות המזרח באמצעות אוספיהם. שני המוזיאונים הנושאים את שמם ומתבססים על אוספיהם ממשיכים את רוחם כגשר חי לתרבויות ואמנות המזרח בישראל.

במסגרת שיתוף הפעולה יוצע לקהל כרטיס כניסה משולב לשתי התערוכות במחיר של 55 שקלים, שאותו ניתן יהיה לנצל במשך ארבעה חודשים שבהם מוצגות שתי התערוכות במקביל (ינואר עד אפריל 2026).

כתובת מוזיאון טיקוטין: שדרות הנשיא 89 חיפה
שעות פתיחה:
ימים א',ג',ד',שבת – 10:00-16:00
יום שני – סגור
יום חמישי – 10:00-18:00
יום שישי – 10:00-14:00
מועד נעילת התערוכה: 31.5.26