יעקובי ולידנטל

מחזה עם פזמונים מאת חנוך לוין
בימוי: מעין אבן לחנים לפזמונים: אלכס כגן

מחזה עם פזמונים על משולש לא הכי רומנטי: שני גברים חמוצים ואשה חמוצה המחמיצים את החיים״ – תיאור המחזה במילותיו של חנוך לוין.

איתמר יעקובי ודויד לידנטל, שני חברים ותיקים, שקעו במשך שנים בחיי נוחות קטנים: דג מלוח, תה דלוח ומשחקי לוח, כל ערב על אותה מרפסת. נדמה היה שכך ימשיכו עד אחרית ימיהם עד שיום אחד קם יעקובי, הורס את החברות ויוצא החוצה כדי סוף סוף להתחיל ״לחיות״.

בשיטוטיו הקדחתניים ברחובות יעקובי נתקל ברות שחש, פסנתרנית עם חיים קטנים וחלומות גדולים, וכך מסתבך המשולש העגום של יעקובי-שחש-לידנטל במאבק מגוחך ומכמיר לב על כבוד, על אהבה ועל אושר.

המחזה, שנחשב לאחת מהקלאסיקות הגדולות של חנוך לוין וממבשרי שפתו האמנותית הייחודית, נע בין הומור פרוע לבין פיוט עדין, ומחטט כמו בפצע בשאלה אחת נוקבת: איך נעשים מאושרים?

ההצגה כוללת שפה בוטה ומגיל 15 ומעלה

תפאורה נעם וויס
תלבושות מיכל גלזר
ניהול מוזיקלי, עיבודים ונגינה אנה בנימין
נגינה ענבל רוזנהויז
תאורה רותם אלרואי
תנועה מאיה ויטלין
הדרכה קולית ריקי בוגטין
מנהלת הפקה יהודית כץ
עוזרת במאי טל לוי
משתתפים
גל זק שחר נץ ניצן לברטובסקי

יש מחזות שאינם מתיישנים  הם רק נעשים חדים יותר.
ההפקה החדשה של יעקבי ולידנטל בתיאטרון החאן מוכיחה עד כמה חנוך לוין ממשיך לגעת בעצב חשוף של הקיום האנושי, גם  ואולי במיוחד  כאן ועכשיו.

זהו סיפורם של שני גברים קטנים בחייהם: איתמר יעקובי ודויד לידנטל, החברים הוותיקים שחיים בתוך שגרה מדולדלת של תה פושר, דומינו וחלומות שלא מומשו. הבחירה של יעקובי "להתחיל לחיות" מטלטלת את האיזון השברירי בין השניים ומציתה מסע פתטי־קומי בעקבות האושר, האהבה והכבוד העצמי  מסע שלוין, כהרגלו, אינו מוביל לגאולה אלא להתפכחות כואבת.

הבימוי של מעין אבן מדויק, חסר רחמים אך גם רווי חמלה. הוא אינו מייפה את הדמויות ואינו מחפש להקל על הצופה, אלא מאפשר לטקסט של לוין לנשום במלוא אכזריותו: ההומור בועט, הפזמונים צורבים, והפיוט הדק חודר דווקא ברגעים שבהם הדמויות נלעגות ביותר. זהו תיאטרון שמצחיק אותך  ואז משאיר אותך לבד עם הצחוק הזה.

העבודה הבימתית בחאן שומרת על מינימליזם חכם, כזה שמבליט את הגוף, הקול והקצב, ומדגיש את תחושת הריק והתקיעות. הדמויות נדמות כמי שמסתובבות בתוך כלוב בלתי נראה  כלוב של הרגלים, פחדים והכמיהה הנואשת להיות "כמו כולם".

מה שמייחד את ההפקה הזו הוא האופן שבו היא מצליחה להיות נאמנה ללוין מבלי להפוך למוזיאונית. השאלות שהוא שואל  האם אפשר באמת להשתנות? האם האושר הוא יעד או אשליה? האם חברות שורדת כשאחד מבקש יותר מהחיים?  נשמעות כאן עכשוויות, כמעט אקטואליות, במציאות של חיפוש מתמיד אחרי משמעות.

יעקבי ולידנטל בתיאטרון החאן היא לא הצגה שמלטפת. היא מצחיקה, מביכה, כואבת  ובעיקר כנה. תיאטרון שמביט באדם הקטן ישר בעיניים ושואל אותו, בלי רחמים:
אז… אתה חי  או רק מתקיים?

המחזה עוסק בחלומות שבורים, אגו ותשוקות, ומציג מסע אנושי שמאלץ את הצופים להביט פנימה. הוא נחשב לאחת הקלאסיקות הגדולות של לוין.
שילוב בין הומור שחור, ציניות, כנות בוטה ורגעים של רגישות ופיוט.
עיבוד "נועז וחדשני" שמצליח להחיות את הטקסט הקלאסי עם אנרגיה עכשווית.
והשחקנים מצליחים להעביר את המורכבות האנושית של הדמויות, ומצליחים להיות גם מצחיקים וגם מרגשים.