עונת התערוכות החדשה במוזיאון חיפה לאמנות

עונת תערוכות חדשה תפתח החודש במוזיאון חיפה לאמנות
האופק הצפוני: צוהר לאסכולת ציור הנוף בשנות ה-70
לילא עבד אלרזאק ודנה מזל זיו: שפת עם
משה רואס: כפתור ופרח
בעקבות הגוף האבוד: תרבות חומרית ממרוקו מאוסף המוזיאון

ב- 12.2.26 יפתח מוזיאון חיפה לאמנות עונת תערוכות חדשה, עם ארבע תערוכות שונות. זו תהיה עונת התערוכות האחרונה של האוצר הראשי של מוזיאון חיפה לאמנות, ד"ר קובי בן מאיר, שפורש מתפקידו לאחר כחמש שנים.

בעונת תערוכות זו המוזיאון מתעמק ברבדים ההיסטוריים, הגיאוגרפיים והחברתיים של האמנות המקומית, תוך בדיקת זיקתם לאמנות העכשווית, כאשר אוספי המוזיאון ומיקומו בחיפה הם נקודות המוצא שלו. כך, בתערוכת האופק הצפוני: צוהר לאסכולת ציור הנוף בשנות ה-70, הוא יוצא מתוך האוסף הייחודי שלו של אמנות שנות ה-70, לאיתור אסכולה חדשה באמנות המקומית, ולייצוג השפעתה על היצירה כיום; התערוכה שפת עם של לילא עבד אלרזאק ודנה מזל זיו נוצרה תוך שיתוף פעולה עם דוברי ערבית הגרים בחיפה וסביבותיה, ושהשתתפו בחממה לאמנות מקום של מוזיאוני חיפה; והתערוכה משה רואס: כפתור ופרח החלה בבחינה של האמן את האוסף של תרבות חומרית ממרוקו מאוסף המוזיאון המוצגת בסמוך, בתערוכה בעקבות הגוף האבוד. לכל התערוכות יתלוו הדרכות קוליות בארבע שפות: עברית, ערבית, אנגלית ורוסית.
מנכ"ל מוזיאוני חיפה יותם יקיר הודה בחום לד"ר קובי בן מאיר: "לקובי בן-מאיר יש "מניית זהב" בהתוויית דרך חדשה למוזיאון חיפה לאמנות ויצירת קו אוצרותי חדש, מסקרן וחיפאי באופיו. בן-מאיר הצליח לבסס את מוזיאון חיפה לאמנות כמוקד ליצירה ייחודית שמשכה תשומת לב רבה, מפני שנעשתה בכישרון ואהבה אמיתית לדבר. אלה היו שנים של עבודה משותפת, פורייה ויצירתית, תוך לא מעט אתגרים של מלחמות ומגפה, שאף פעם לא גרמו לעצירה ביצירה. עונת התערוכות הנוכחית, האחרונה של קובי כאוצר ראשי, היא גם סגירת מעגל: התערוכה הראשונה שאצר במוזיאון הייתה "דרך חיפה", בה הציג היסטוריה אלטרנטיבית של האמנות הישראלית מנקודת מבט צפונית, וכעת הוא סוגר פרק בחייו המקצועיים עם תערוכת "האופק הצפוני", בה הוא מתמקד בייחודיות של היצירה הצפונית בשנות ה-70. אני מודה לקובי מעומק הלב על תקופה ששנינו לא נשכח ומשוכנע שיצליח בכל דרך בה יבחר."

ד"ר קובי בן-מאיר, האוצר הראשי של מוזיאון חיפה לאמנות, אמר: "אני נרגש מעונת התערוכות החדשה, כמו גם מההסתכלות אחורה על חמש השנים האחרונות בהן היה לי הכבוד להיות האוצר הראשי של מוזיאון חיפה לאמנות. אני מודה ליותם יקיר, מנכ"ל מוזיאוני חיפה וידידי, על האמון והרוח הגבית, ולחברותיי וחבריי במוזיאון, על העבודה המשותפת הפורייה. במרוצת חמש השנים האחרונות, המוזיאון מיצב את עצמו במרכז העשייה המוזיאלית הישראלית, הציג פרויקטים משמעותיים של אמניות ואמנים מרכזיים, והקפיד לבחון בביקורתיות את תולדות האמנות המקומית. גם דרך התערוכה "האופק הצפוני", ממשיך מוזיאון חיפה לאמנות להתעמק בהיסטוריה רבת-הרבדים של היצירה המקומית, ומציג את האלטרנטיבה האמנותית שהציע אזור הצפון בשנות ה-70 לנעשה מדרום לו. אותה הבנה מלאה יותר של העבר, מאפשרת הבנה מעמיקה יותר של הנעשה כיום, ואכן, פרויקטים של שלוש אמניות עכשוויות, מצביעים על עומק השפעתה של מורשת הציור הצפוני בשנות ה-70, ששלחה שורשים עמוקים אל תולדות האמנות המקומית. החלופה האמנותית משיקה לאלטרנטיבה חברתית ומוסרית שחיפה מייצגת: מקום של סובלנות, הקשבה לנרטיבים אחרים, וקבלה שההיסטוריה – כמו ההווה – אינה מקשה אחת, אלא מכילה קולות מרובים שכולם אמורים להישמע".

האופק הצפוני: צוהר לאסכולת ציור הנוף בשנות ה-70
אוצר: קובי בן-מאיר
אוצרת משנה: לימור אלפרן

התערוכה, המתפרסת על פני כל הקומה השנייה של המוזיאון, מערערת על הנחות יסוד במחקר אודות שנות ה-70 באמנות המקומית, ביניהן ההנחה הרווחת, כי אמנות התקופה העדיפה את המושגי על פני החזותי והתרכזה בירושלים ובתל אביב. התערוכה הנוכחית בחיפה, מבקשת לתקן מסגור היסטורי זה ולסמן אסכולה שלישית. התערוכה מאתרת קשרים והקשרים בין אמניות ואמנים, שהתרכזו בצפון הארץ באותן שנים, באמצעות סוגת ציור הנוף. האמניות והאמנים המציגים בתערוכה הפנימו את הזרמים המושגיים והמינימליסטיים בני הזמן, אך יישמו אותם על הנוף המקומי הנראה לעין.

עם תצוגה של כ-115 יצירות, התערוכה יוצאת מתוך אוספיו של המוזיאון, ומשלבת השאלות יוצאות דופן ממוסדות אמנות כמו מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב, ויצירות שנבחרו בקפידה ממיטב האוספים הפרטיים המקומיים. תוך שהיא בוחנת לעומק את יצירתם של אמנים ידועים כמו מיכאל גרוס ואורי ריזמן, ומציגה מבחר רחב יצירותיהם, התערוכה מאירה חורים שחורים בתולדות האמנות המקומית, מזכירה את פועלה של תנועת "אקלים" שהתהוותה כתגובה למלחמת יום הכיפורים ביוזמתם של אליהו גת ורחל שביט, ובתוך כך גם מציבה בקדמת הבמה אמניות משמעותיות, שחלקן אינן זכורות דיין, כמו חנה לוי ובתיה גרוסברד.

ליצירות שנות ה-70 מצטרפים שלושה פרויקטים של אמניות עכשוויות – קארן דולב, סיגלית לנדאו ואיריס סינטרה – עבודות שממחישות את חשיבותה של מורשת הציור של שנות ה-70, שמוסיפה להזין את היצירה בעת הנוכחית ומעידה על ניסיון מתמשך של אמנים לברר את יחסיהם המורכבים עם הנוף של הארץ.
לרגל התערוכה הוציא המוזיאון ספר מקיף, הכולל ארבע מאמרים מחקריים פרי עטם של קובי בן-מאיר, שוע בן-ארי, לימור אלפרן ואיתי שבתאי הבוחנים היבטים שונים בציור של שנות ה-70, ותמונות של כל היצירות המופיעות בתערוכה.
בגלריה לכל המשפחה של המוזיאון, תחת הכותרת "הביטו אל האופק", יוזמנו המבקרים ליצור תמונות נוף בהשראת הדרך שבה ציירו נופים האמנים המציגים בתערוכה – משטחי צבע אחידים, הממלאים צורות מעטות – אשר יצטרפו לתמונת הנוף הענקית במוזיאון.
הפקת התערוכה והספר התאפשרו בנדיבות קרן שוסטרמן – ישראל; יואב גוטסמן, לונדון; חנינא ברנדס, תל אביב; אורלי ופיליפ וייל, תל אביב; משפחת אידלמן; משפחת לוין; טמבור; תורמים נוספים שביקשו להישאר בעילום שם.

לילא עבד אלרזאק ודנה מזל זיו: שפת עם
אוצר: קובי בן-מאיר
אוצרת משנה: עדי לם
אוצר החממה לאמנות מקום: עוז זלוף
אנחנו לא נולדים עם שפה, אלא מקבלים אותה בירושה, ומכאן הביטוי "שפת אם". אולם גם המרחב החברתי-תרבותי שבו אנו גדלים, העם שעימו אנו מזדהים, מוריש לנו שפה. כך עשוי אדם לחוש כי אין לו שפת אֵם יחידה, אלא מספר שפות עַם, המשקפות השתייכות למספר קהילות בו-זמנית או, לחילופין, תחושה של אי שייכות מלאה לקהילה אחת מסוימת.
התערוכה היא פרי עבודה משותפת של לילא עבד אלרזאק ודנה מזל זיו – אמנית וידיאו ומלחינה – שבמסגרת החממה לאמנות מקום של מוזיאוני חיפה הזמינו דוברי ערבית מקהילות מקומיות שונות לשוחח על יחסיהם עם השפה. קטעים מן הריאיונות מושמעים בתאי ההאזנה האינטימיים, בלוויית עבודות וידיאו טקסטואליות בערבית, בעברית ובאנגלית, הנעות בין תרגום הנאמר לשיבושו, הממחיש באופן חזותי כיצד ריבוי השפות נחווה לעתים כהפרעה. מקטעים מתוך הריאיונות עובדו לשירת מקהלה, האופפת את החלל. דברי היחיד אובדים בתוך מכלול קבוצתי של קולות, היוצרים יחדיו קהילה אלטרנטיבית של א.נשים חסרי שפת עַם אחת.
הפקת העבודה התאפשרה הודות לנדיבותם של קרן שוסטרמן – ישראל; קרן ברכה; פורום תרבות אוסטרי, תל אביב; מרכז אדמונד דה רוטשילד; מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

משה רואס: כפתור ופרח
עבודת אמנות ישראלית חדשה בחסות רות ואנדרו סוזמן
אוצר: קובי בן-מאיר
לרגל תערוכת היחיד הגדולה ביותר שלו עד כה, משה רואס התבונן לעומק באוסף החפצים ממרוקו השמור במוזיאון, המתאפיין במזיגה בין רהב למיסטיקה, נזכר בבעלי מלאכה מן העבר, במסורות של מלאכות כפיים פיסוליות, ובעמל ובדיוק המושקעים בעיטוריות מפעימה, השואפת לשלוט בחומר ולגעת בנשגב. כמותם אף רואס מתמקצע בטכניקות פיסוליות שונות וחושף את האפשרויות השונות האצורות בחומר, בעודו מפרק אותו למרכיביו הבסיסיים ומרכיב אותו מחדש.
יצירתו של רואס מחברת באינטואיטיביות חומרים מגוונים, זרים לכאורה זה לזה, לכדי יצירה פיסולית, המוצאת את נקודות האיזון בין משקלים ומרקמים, בין מעלה ומטה, ובוראת עולם מושגים חומרי וחזותי חדש.
הפקת העבודות התאפשרה הודות לנדיבותם של רות ואנדרו סוזמן, ניו יורק; קרן שוסטרמן – ישראל; אן וארי רוזנבלט, לוס אנג'לס; אמנות עכשיו; ארטפורט; מועצת הפיס לתרבות ולאמנות

בעקבות הגוף האבוד: תרבות חומרית ממרוקו מאוסף המוזיאון
אוצר: מאיר איטקין
התערוכה חושפת לראשונה מזה למעלה מ-40 שנים את אוצרות התרבות החומרית של יהודי מרוקו השמורים במוזיאון, רובם הועברו למוזיאון לאתנולוגיה של חיפה בשנים 1950-70 על ידי עולים חדשים ממרוקו, בעיקר תופרות מיומנות וחייטים מוכשרים.
פריטי הלבוש, התכשיטים והקמעות שנוצרו עבור הגוף האנושי, מאפשרים מגע בחייהם של יושבי המלאחים, רובעי היהודים בערים הגדולות, וגם בחיי היהודים בכפרים שבהרי האטלס, שם חיו בשכנות לבֶּרְבֵּרים עוד מימי קדם. מאחורי כל פריט ניצבים אדם וחייו, רובם עלומי שם. התערוכה מפנה זרקור למקומו של החפץ בחיי בעליו ומבקשת לזהות את ההקשרים החברתיים והאמנותיים של יצירתו.

עונת התערוכות החדשה תיפתח ב-12.2.26 בשעה 19:00, ותנעל ב-27.6.26.