"קיר זכוכית" בבית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר כשמשפחה, זיכרון וזהות נפגשים בברלין יש הצגות שמספרות סיפור משפחתי, ויש הצגות שמצליחות לגעת בעצב חשוף של חברה שלמה. "קיר זכוכית", המחזה של אורן יעקובי בבימויו של אלדר גוהר גרויסמן בתיאטרון תיאטרון בית ליסין, שייכת לסוג השני. זוהי קומדיה דרמטית חכמה, מרגשת ומצחיקה, שמצליחה לנוע בין צחוק לדמעות כמעט באותה נשימה.העלילה לוקחת אותנו לברלין של היום, שם חיה, רקדנית ישראלית צעירה, בונה לעצמה חיים חדשים, קריירה מצליחה והריון שהיא מסתירה מסביבתה. מאחור היא משאירה משפחה פצועה בפתח תקווה – אמא שלא מדברת איתה כבר שנתיים ואח שמנסה לשרוד בין כולם. הגעתה המפתיעה של האם לברלין כדי לממש צוואה מוזרה של אביה המנוח, ניצול שואה, מטלטלת את כל בני המשפחה ופותחת מסע רגשי מלא גילויים, סודות וחשבונות עבר. הדרמה שמאחורי הצחוק מה שהופך את "קיר זכוכית" למיוחדת הוא היכולת שלה לעסוק בנושא טעון כמו זיכרון השואה והיחסים בין ישראל לגרמניה בלי ליפול לכובד יתר. ההומור נוכח לאורך כל הדרך, אך הוא אינו בא להקל על הכאב אלא דווקא להאיר אותו מזווית אנושית יותר.המחזה עוסק למעשה בשלושה דורות: הדור הראשון של ניצולי השואה, הדור השני שנשא את הטראומות בשתיקה, והדור השלישי שמנסה לבנות לעצמו חיים חדשים בעולם גלובלי שבו ברלין כבר אינה רק סמל לעבר אלא גם מקום של הזדמנויות, אהבה ועתיד.

"קיר זכוכית", מאת אורן יעקובי, בימוי: אלדר גוהר גרויסמן, תיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר
בהשתתפות: אורנה רוטברג, הגר אנגל, אבירם אביטן/דאלי שכנאי, רוברט הניג, אוראל לוי.

חיה, רקדנית ישראלית צעירה, התחילה חיים חדשים בברלין, שכוללים קריירה מצליחה והריון סודי. יום אחד, אחרי שנתיים של נתק, אמה ויקי מגיעה לברלין, כדי לממש את הצוואה הלא שגרתית של הסב ניצול השואה. השתיים, יחד עם נצח, אחיה של חיה, יוצאים למשימה בלתי אפשרית, שחושפת בהרבה הומור וכאב את העבר. על הדרך הם סוחפים איתם שני מקומיים: כרטיסנית יפהפיה ומנהל מוזיאון.

קומדיה דרמטית על הדור השני, השלישי ומה שהשאיר אחריו הדור הראשון.
תפאורה: שני טור, תלבושות: אביה בש, מוזיקה: אלעד אדר, תאורה: זיו וולושין, ע. במאי: נעם ביצור.

ניתוח הדמויות
חיה
חיה היא לב ההצגה. היא מייצגת את הישראלי החדש  כזה שאינו מפחד לחיות בגרמניה, להתאהב בה ואפילו להקים בה משפחה. אך מתחת לעצמאות ולביטחון מסתתרת צעירה שעדיין נושאת את המטען המשפחתי הכבד. ההריון הסודי שלה הופך לסמל של חיים חדשים שמבקשים לפרוץ דרך קירות העבר.
ויקי
האם ויקי היא אולי הדמות המורכבת ביותר. היא נושאת על כתפיה את כאב הדור השני – דור שגדל בצל השואה אך מעולם לא היה קורבן ישיר שלה. הכעס שלה כלפי בתה מסתיר געגוע, פחד ואובדן. ככל שהעלילה מתקדמת, אנחנו מגלים אישה פגיעה הרבה יותר ממה שנדמה בתחילה.
נצח
האח שנשאר בארץ משמש כמעין גשר בין כולם. הוא האדם שמנסה להחזיק את המשפחה יחד בזמן שכל האחרים בורחים או נלחמים. דמותו מביאה להצגה רגעים של חמלה ואנושיות.
הדמויות הגרמניות
הכרטיסנית הצעירה ומנהל המוזיאון אינם רק דמויות משנה קומיות. הם מייצגים את גרמניה העכשווית – דור שלא היה שם אך עדיין חי לצד הזיכרון. באמצעותם ההצגה בוחנת כיצד גרמנים וישראלים מתמודדים עם אותו עבר מזוויות שונות לחלוטין.

המשחק
הקאסט כולו מצליח לייצר כימיה משפחתית אמינה ומשכנעת. אורנה רוטברג מעניקה לדמות האם עומק רגשי מרשים, ומצליחה לעבור בין קשיחות לפגיעות באופן טבעי ומדויק. הגר אנגל מביאה לחיה שילוב של עצמאות, רגישות וכאב כבוש. אבירם אביטן ו-רוברט הניג מוסיפים הרבה הומור, קצב ונוכחות בימתית, והם חלק בלתי נפרד מהאיזון העדין בין קומדיה לדרמה.

הצד הוויזואלי
התפאורה של שני טור מצליחה ליצור עולם שנע בין ישראל לברלין ובין עבר להווה. השימוש בחללים פתוחים וסגורים מזכיר שוב ושוב את "קיר הזכוכית" שבין בני המשפחה – קיר שאפשר לראות דרכו, אך קשה מאוד לשבור אותו.

כבלוגרית תיאטרון אני פוגשת לא מעט הצגות שעוסקות במשפחה ובשואה, אבל "קיר זכוכית" מצליחה לעשות זאת בדרך רעננה, רגישה ואינטליגנטית. היא לא מטיפה, לא שופטת ולא מספקת תשובות פשוטות. במקום זאת היא מזמינה את הקהל להביט דרך אותו קיר שקוף שמפריד בין הורים לילדים, בין ישראל לגרמניה, בין עבר לעתיד.

זוהי הצגה מרגשת, מצחיקה ונוגעת ללב, שמזכירה לנו שגם כשנדמה שהעבר רחוק – הוא עדיין חי בתוכנו, משפיע על הבחירות שלנו ומעצב את היחסים הקרובים ביותר שלנו.

הצגה ישראלית חכמה, אנושית ומלאת לב, שנשארת עם הצופה זמן רב אחרי ירידת המסך.