"אור לגויים" – קומדיה ישראלית בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר

"אור לגויים", קומדיה ישראלית חדשה מאת דניאל לפין, בימוי: תמר קינן, בתיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר.

בהשתתפות: אבי קושניר, אפרת ארנון, רדה קנטרוביץ', תום זידנר, לנא סברא, יעלי רוזנבליט.
קומדיה על אובדן זהות.

לאחר פטירתה בשיבה טובה של אמו, מתברר לאור אאוסלנדר, מורה לספרות, שהיא לא היתה יהודיה. מה שמתפרש בתחילה כטעות בירוקרטית, הופך עד מהרה לעובדה שמערערת את יסודות משפחתו וחייו.

האם מסתתר איזה סוד כמוס בעברה של אמו, או שבכלל מדובר כאן בטעות? אור יוצא למסע מוטרף, שמתחיל בפקיד של רבנות ומגיע לשיאו בסיאנס עם רוחה של אמו, כדי לגבש לעצמו את זהותו האמיתית.

קומדיה מטורפת חדשה פרי עטו של דניאל לפין ("ארבע אימהות", "בין קודש לחולון", "זהו זה"), על משבר הזהות הכי לא צפוי בחייו של מי שמעולם לא פקפק בזהותו.

תפאורה: אדם קלר, תלבושות: אביה בש, מוזיקה: דפנה קינן, תאורה: מתן פרמינגר, ע. במאית: זיו תשובה.

יש משהו כמעט פרובוקטיבי כבר בשם ההצגה : “אור לגויים” שמרמז על עיסוק בזהות, שייכות, ואולי גם על אירוניה דקה. אבל הקומדיה החדשה של דניאל לפין, שעלתה בתיאטרון בית ליסין, לוקחת את הרמז הזה והופכת אותו למסע בימתי פרוע, חכם ולעיתים גם נוגע ללב.

כבר מן הרגע הראשון ברור שלא מדובר בעוד קומדיה קלילה להעברת ערב. לפין, כהרגלו, משתמש בהומור כדי לפרק מנגנונים עמוקים יותר במקרה הזה, השאלה “מי אני?” כשהקרקע הכי בסיסית נשמטת מתחת לרגליים. הבימוי של תמר קינן שומר על איזון עדין בין גרוטסקה לבין אנושיות, בין אבסורד לבין כאב אמיתי.

קומדיה שמתחילה בצחוק ומובילה לאי־נוחות
העלילה, שמתחילה בגילוי כמעט מגוחך  אמו של אור לא הייתה כנראה יהודייה מתפתחת במהירות למערבולת. מה שנראה בתחילה כמו טעות בירוקרטית ברבנות, הופך לאיום קיומי על זהותו של אדם שכל חייו הושתתו על הנחת יסוד אחת.

הכוח של הטקסט הוא ביכולת שלו להקצין את הסיטואציה עד כדי אבסורד (פקידים, חקירות, סיאנס עם האם המנוחה), ובו בזמן להשאיר את הקהל עם תחושת אי־נחת: עד כמה הזהות שלנו באמת יציבה? ועד כמה היא תלויה באישור חיצוני?

אבי קושניר בתפקיד אור אאוסלנדר מחזיק את ההצגה על כתפיו בכישרון רב הוא נע במיומנות בין קומדיה פיזית חדה לבין רגעים של בלבול וכאב אמיתי. יש בו משהו מאוד “ישראלי” מין אדם רגיל שנקלע לסיטואציה בלתי אפשרית  וזה בדיוק מה שהופך את הדמות לאמינה.

לצידו, אפרת ארנון ורדה קנטרוביץ' מוסיפות שכבות של צבע ואנרגיה, בעוד תום זידנר, לנא סברא ויעלי רוזנבליט משלימים אנסמבל מדויק שיודע מתי להגביר את הקצב ומתי לעצור.

הבירוקרטיה בהצגה אינה רק רקע – היא דמות בפני עצמה. אור נאלץ שוב ושוב להתעמת עם מערכת בירוקרטית ישראלית שמציבה בפניו קירות אטומים של נהלים, טפסים וחוסר גמישות אנושית. המפגשים הללו נעים בין אבסורד קומי כמעט קריקטורי לבין רגעים של תסכול עמוק, שבהם מתחדדת השאלה עד כמה המערכת רואה את האדם שמאחוריה. דווקא דרך הסיטואציות הקטנות  ביקור בבית חולים, שיחה עם פקיד, או דרישה לעוד מסמך  נחשף הפער בין חמלה אנושית לבין מנגנון קר ומסודר. ההצגה מצליחה לזקק את החוויה הישראלית המוכרת הזו, שבה הבירוקרטיה יכולה להיות גם מצחיקה להפליא וגם מכאיבה להפליא, ובעיקר  בלתי נמנעת.

בימוי ועיצוב: בין מציאות לסוריאליזם
הבימוי של קינן לא מנסה “לרכך” את הטירוף  להיפך. היא מאמצת אותו. המעברים החדים בין סצנות ריאליסטיות לרגעים כמעט סוריאליסטיים (ובעיקר סצנת הסיאנס, שהיא שיא בימתי מובהק) יוצרים חוויה דינמית, לפעמים כמעט קולנועית.

התפאורה של אדם קלר והתלבושות של אביה בש משרתות היטב את העולם הזה  מצד אחד יומיומי ומוכר, מצד שני מעט מעוות, כאילו משהו בו “לא יושב במקום”. המוזיקה של דפנה קינן והתאורה של מתן פרמינגר מוסיפות עוד רובד של אווירה, שמחזק את תחושת הערעור.

“אור לגויים” היא לא רק קומדיה  היא קומדיה עם שיניים. היא מצחיקה, כן, ולעיתים אפילו מתפרעת, אבל מתחת לצחוק מסתתרת אמירה לא פשוטה על החברה הישראלית: על בירוקרטיה, על דת, ועל הפחד לאבד שייכות.
זה לא מחזה מושלם יש רגעים שבהם הקצב גולש לאובר־היסטריה, והבדיחות נמתחות קצת מעבר לנדרש. אבל גם ברגעים הפחות מדויקים, יש בו אומץ מחשבתי וחדות שלא פוגשים בכל ערב בתיאטרון.