עיבוד מודרני לקלאסיקה מאת הנריק איבסן
מאת ליילה ראיסק
נוסח עברי: נגה אשכנזי | במאית: שיר גולדברג
המאסטר : כשהבית המושלם מתחיל להתפרק מבפנים
עיבוד מודרני ומטלטל לקלאסיקה של איבסן, שמחליף את המגדלים והצריחים של המאה ה־19 בעולם הזוהר והמתעתע של ההמפטונס – אבל מגלה שמתחת לכל ארמון, בית ויצירת מופת מסתתרים אותם פחדים, תשוקות ומאבקי כוח.
המחזה החדש מאת ליילה ראיסק מעביר את הסיפור לעולם אמריקאי עשיר וזוהר, שבו מאחורי חזית של הצלחה מסתתרים סודות, פחדים ופצעים ישנים.
העלילה מתרחשת בערב ה־4 ביולי, בהמפטונס. אלנה סולנס, מו"לית מצליחה ומוערכת, מכינה מסיבה לכבוד בעלה, האדריכל הנרי סולנס, שעומד לחשוף את יצירת המופת האחרונה שלו. לכאורה מדובר בערב נוצץ של הצלחה, אהבה ומעמד. אלא שאז מגיעה מתילד, תלמידה לשעבר של הנרי, שאיתה ניהל בעבר קשר אינטימי – ומאותו רגע, המסיבה הופכת לזירה שבה הסודות מתחילים לצוף.
יש משהו אירוני מאוד בכך שהמחזה המאסטר (אלוף הבונים שלי) עוסק באדריכל שבונה את יצירת המופת שלו דווקא ברגע שבו חייו מתחילים להתפרק. הרי בניינים אמורים להעניק תחושה של יציבות, של סדר, של שליטה. אבל אצל הנרי סולנס, האדריכל המצליח במרכז ההצגה, כל מה שנבנה מבחוץ מסתיר עולם פנימי שהולך ונסדק.
העיבוד של ליילה ראיסק, על פי אלוף הבונים של הנריק איבסן, מעביר את הסיפור מסוף המאה ה־19 אל ההמפטונס של ימינו – עולם של כסף, מעמד, אסתטיקה, הצלחה ויחסי ציבור. במקום מגדלי כנסייה ובתים נורווגיים, אנחנו מקבלים אדריכל מפורסם, מו"לית מצליחה, מסיבה נוצצת ואנשים שנראים כאילו חייהם מושלמים.
אבל זאת בדיוק המלכודת.
הערב שמתחיל כמסיבה חגיגית לכבוד הנרי הופך בהדרגה לזירת חשיפה. הגעתה הבלתי צפויה של מתילד, תלמידה לשעבר של הנרי שאיתה ניהל קשר אינטימי, מפילה את האבן הראשונה במבנה המוקפד שבנו בני הזוג סביב חייהם. משם מתחילה שרשרת של זיכרונות, סודות, תשוקות, מניפולציות ופצעים ישנים.
לא באמת מדובר בבניינים
איבסן היה אמן גדול של הצבת אנשים בתוך בתים כדי לחשוף את מה שהם מנסים להסתיר. גם ביצירה המקורית, אלוף הבונים, האדריכלות היא הרבה יותר ממקצוע: היא מטאפורה לכוח, לאמביציה ולצורך של אדם לשלוט בחייו ובאנשים סביבו. המחזה המקורי עוסק בין היתר בפחד מאובדן כוח, ביחסים בין דורות ובמתח שבין שאפתנות לבין המחיר האנושי שלה.
העיבוד החדש מבין היטב שהעולם של ימינו אינו זקוק למגדל כדי לדבר על כוח. מספיק בית מפואר בהמפטונס, קריירה נוצצת, שם מוכר והרבה מאוד אגו.
וכאן נמצא אחד הדברים המעניינים בהצגה: המאסטר אינו רק הנרי. כמעט כל אחת ואחד מהדמויות רוצים להיות המאסטרים של חייהם – או של מישהו אחר.
מי מחזיק בכוח? מי מנהל את הסיפור? מי יודע יותר? מי מסתיר? מי זוכר את העבר ומי מנסה למחוק אותו?
השאלות האלה הולכות ומצטברות עד שהמסיבה הופכת כמעט למשחק פסיכולוגי אכזרי.
יפתח קליין – אדם שבנה לעצמו כלוב
יפתח קליין נכנס לתפקיד הנרי סולנס עם נוכחות שמצליחה להיות בו-זמנית כריזמטית ופגיעה. זהו גבר שמורגל בכך שאנשים מקשיבים לו, מעריצים אותו ונמצאים במידה מסוימת תחת השפעתו – אבל מאחורי הביטחון מסתתר פחד עמוק.
קליין אינו משחק "נבל". וזו החלטה נכונה. הנרי מעניין הרבה יותר כשהוא מוצג כאדם שמסוגל להיות מקסים, מושך, מניפולטיבי, מפוחד ואפילו מעורר חמלה – לפעמים באותה סצנה.
המאבק האמיתי שלו אינו רק מול הנשים בחייו או מול יריבים מקצועיים. הוא נאבק באפשרות שהגיע הרגע שבו כבר אינו המאסטר.
נילי צרויה – נוכחות שמוסיפה עומק לסדקים משחק נהדר נוכחות בימתית ניכרת.
העולם של המאסטר: אנשים שמדברים הרבה אבל כמעט אף פעם לא אומרים את הדבר החשוב באמת.
שיר גולדברג שומרת על מתח
להצלחת ההפקה. במקום להפוך את המחזה למוזיאון של איבסן, היא מאפשרת לו לנשום בתוך עולם עכשווי.
הקצב נשמר לאורך ההצגה, שאורכה כ־90 דקות וללא הפסקה, והבחירה הזאת מתאימה במיוחד ליצירה: אין אפשרות "לברוח" מהמתח. אנחנו נמצאים בתוך הבית הזה יחד עם הדמויות, וככל שהערב מתקדם – האוויר הולך ואוזל.
הבימוי אינו מנסה להסביר לנו כל דבר. להפך. הוא מאפשר לקהל להשלים את החסר, לזהות את המשחקים הפסיכולוגיים ולהחליט בעצמו מי כאן הקורבן ומי המניפולטור.
עיצוב שמספר את הסיפור
גם הבחירות האמנותיות משרתות את הרעיון. אדם קלר חתום על עיצוב התפאורה, ירון אבולעפיה על התאורה, אורנה סמורגונסקי על התלבושות ודניאל סולומון על המוזיקה.
התחושה היא של עולם יפה מדי.
וזה חשוב.
כי ככל שהסביבה אלגנטית ומושלמת יותר, כך בולט יותר הפער בין החזות לבין מה שמתרחש מתחתיה. הבית הופך בהדרגה לא רק למקום שבו מתרחשת העלילה, אלא למעין מלכודת פסיכולוגית.
העיבוד המודרני מצליח להפוך את איבסן לרלוונטי,
אולם חלק מהדמויות והיחסים ביניהן דורשים מהצופה להכיר את הרבדים שמתחת לטקסט כדי לקבל מהם את מלוא העוצמה. מי שמגיע ללא היכרות מוקדמת עם איבסן עלול לפעמים להרגיש שהוא צופה בדרמה משפחתית מסוגננת, בעוד שמתחת לפני השטח מסתתר דיון רחב בהרבה על כוח, גיל, מיניות, יצירה, הצלחה והמחיר שאדם משלם כאשר הוא מנסה לשלוט בכל מה שסביבו.
אבל אולי גם זו אחת החוזקות של ההפקה: היא מאפשרת להיכנס אליה בשתי דרכים – כדרמה פסיכולוגית מותחת וכעיבוד עכשווי ליצירה קלאסית.
כשהאדריכלות הופכת למטאפורה
בסופו של דבר, המאסטר (אלוף הבונים שלי) היא הצגה על אנשים שבונים.
הנרי בונה בתים.
אלנה בונה תדמית וחיים משותפים.
מתילד בונה מחדש את זהותה.
וכל אחת ואחד מהנוכחים בונים לעצמם סיפור שהם מסוגלים לחיות איתו.
אבל כמו בבניין, גם בנפש יש נקודת עומס.
וכשמעמיסים יותר מדי – משהו מתחיל להיסדק.
זה מה שהופך את ההפקה הזאת לרלוונטית גם יותר ממאה שנה אחרי איבסן: השמות השתנו, הבגדים השתנו, המקום השתנה, הטכנולוגיה השתנתה – אבל הצורך האנושי בכוח, באהבה, בהכרה ובשליטה לא השתנה כמעט בכלל.
המאסטר (אלוף הבונים שלי) הוא עיבוד שאפתני, אינטליגנטי ובעיקר אקטואלי לקלאסיקה של איבסן. הוא לוקח סיפור שנכתב בעולם אחר לחלוטין ומוצא בו את החרדה המודרנית שלנו מפני הזדקנות, אובדן מעמד, בגידה, הצלחה והאפשרות שהחיים שבנינו בקפידה אינם אלא תפאורה.
המשחק של יפתח קליין והנוכחות של נילי צרויה מעניקים לסיפור עמוד שדרה אנושי, בעוד הבימוי של שיר גולדברג הופך את הטקסט הקלאסי לדרמה עכשווית, חדה ולא נוחה.
זו אינה הצגה שמבקשת רק לספר סיפור.
אלא מבקשת לשאול אותנו שאלה הרבה יותר מטרידה:
כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת כדי להמשיך להאמין שאנחנו המאסטרים של החיים שלנו?
ואולי, בסופו של דבר, זהו הבניין הקשה ביותר לבנות והראשון לקרוס.
מאת ליילה ראיסק
על פי מחזהו של הנריק איבסן
נוסח עברי: נגה אשכנזי
במאית: שיר גולדברג
מעצב תפאורה: אדם קלר
מעצב תאורה: ירון אבולעפיה
מעצבת תלבושות: אורנה סמורגונסקי
מוזיקה: דניאל סולומון
תנועה: אביגיל שפריר
ייצור אבזרים: צפנת ספרא
ע. במאית: ענבל עברון
בהשתתפות: יפתח קליין, נילי צרויה, גל אמיתי, יובל שרף, סתיו זוהר דהן, אביה עבדי, יעלה ארבל, בנימין עציון, עמית ישראל, איליי גרינפלד – יונה.
דרמה פסיכולוגית עכשווית, מסוגננת ומעוררת מחשבה, עם משחק נשי מרשים וניסיון אמיץ לקחת את איבסן למקום חדש.יש בהצגה מתח, תשוקה ושאלות על כוח ואמת .
טריילר:
Rebecca Luxury Lifestyle 