אמריקנה: סופשבוע סינמה במוזיאון תל אביב

אמריקנה: סופשבוע סינמה במוזיאון תל אביב
מחווה לתור הזהב של הקולנוע באחת מהתקופות המסעירות בתרבות האמריקאית
קולנוע אמריקאי אייקוני של שנות ה־60 וה־70 בעקבות התערוכה "טום וסלמן: בגדול" – תכנית עשירה של הקרנות סרטים חד-פעמיות, הרצאות, מפגשים וסיורים בתערוכות עם אוצרות ואוצרי המוזיאון ומומחים במגוון תחומים
22-24 באוקטובר 2026

"הבוגר", "בוני וקלייד", "אדם בעקבות גורלו", "השיחה", "הצגת הקולנוע האחרונה", "אליס לא גרה כאן יותר", "מופע הקולנוע של רוקי", "מדיום קול", "הפנים של נובמבר", "תנו לי מחסה" ופרקים נבחרים מ"מד מן" מחזירים למסך את אמריקה של תרבות הנגד, הרוקנרול, המהפכה המינית, המחאה והערעור על המוסכמות ואת הרגע שבו דור חדש ונועז של יוצרים שינה את פניה של הוליווד.

יצירתו של טום וסלמן, מדמויות המפתח של הפופ ארט האמריקאי, צמחה מתוך תרבות השפע של אמריקה בשנות ה־60 וה־70 – עולם של פרסום וצריכה, גוף, מיניות וצבע, שעבר באותן שנים תמורות חברתיות ותרבותיות עמוקות. במקביל צמח בקולנוע דור צעיר ונועז של יוצרים, "הוליווד החדשה", שערער על המוסכמות ושינה את פני הקולנוע האמריקאי. מול הצבעוניות, הפיתוי והישירות של וסלמן, הסרטים חושפים את המתחים, התשוקות והסתירות שמתחת לפני השטח.
בין אולמות הקולנוע לחללי התערוכות, בין פופ ארט להוליווד החדשה ובין פרסום לרוקנרול, "אמריקנה" חוזרת אל הצבע, הפיתוי, החופש והסתירות שהגדירו תקופה.

מאחורי הקלאסיקות נמצאים כמה מהשמות הגדולים של הקולנוע האמריקאי: פיי דנאוויי, ש"בוני וקלייד" הפך אותה לכוכבת והעניק לה את מועמדותה הראשונה לאוסקר, חגגה השנה 85, דניס הופר, שביים וכיכב ב"אדם בעקבות גורלו" והיה גם צלם ואספן אמנות, נולד לפני 90 שנה, והסרט "הצגת הקולנוע האחרונה" מציין השנה 55 שנה ליציאתו.
החיבור בין התערוכה של וסלמן למסך הקולנוע עובר גם דרך כמה מהדימויים האייקוניים של התקופה. השפתיים, מהמוטיבים המזוהים ביותר עם יצירתו, מופיעות כבר באקסטרים קלוז־אפ הפותח את "בוני וקלייד", חוזרות בשפתיים האדומות של "מופע הקולנוע של רוקי", ומככבות בפרקים נבחרים של "מד מן" סביב קמפיין הפרסום לשפתון "בל ג׳ולי".
פס הקול הוא גיבור נוסף של "אמריקנה": מסיימון וגרפונקל ב"הבוגר", דרך הרוקנרול של "אדם בעקבות גורלו" והרולינג סטונס ב"תנו לי מחסה", ועד "מופע הקולנוע של רוקי" – מוזיקה שהפכה לחלק בלתי נפרד מהתרבות של התקופה.
מנהלת אמנותית: קרין ריבקינד סגל. מנהלת פרוגרמה מוזיאלית: תמר סופר
לתכנית המלאה ולהזמנת כרטיסים: אמריקנה – סופשבוע סינמה במוזיאון תל אביב לאמנות

אודות הסרטים – אמריקנה סינמה במוזיאון תל אביב

בוני וקלייד
ארצות הברית, 1967
בימוי: ארתור פן
משחק: וורן ביטי, פיי דאנאוויי, ג'ין הקמן
111 דקות, אנגלית, כתוביות בעברית
סרטו פורץ הדרך של ארתור פן, בהפקת וורן ביטי ובכיכובו, נחשב לאחת מאבני הדרך של "הוליווד החדשה". הסרט, שיועד בתחילה לבימויו של פרנסואה טריפו, מבוסס על סיפורם האמיתי של בוני פארקר וקלייד בארו, זוג נאהבים שודדים מתקופת השפל הגדול בארצות הברית.
אולפני האחים וורנר, שמימנו את ההפקה, לא צפו לה הצלחה, אך הסרט זכה להצלחה מסחררת: הוא זכה לשבחי הביקורת, היה מועמד לעשרה פרסי אוסקר וקיבל שניים. באמריקה של סוף שנות ה־60, על רקע מלחמת וייטנאם, המאבקים למען זכויות האזרח ועליית תרבות הנגד, דיבר הסרט אל דור צעיר שחיפש קולנוע חדש, נועז ובלתי מתפשר. בוני וקלייד הפכו על המסך לסמלים של מרד וחירות המזוהים עם רוח התקופה שבה נוצר הסרט.
ייחודו של הסרט טמון במיזוג מבריק בין השפעות "הגל החדש" הצרפתי למסורת הקולנוע האמריקאי. פן מפרק את מוסכמות סרט הגנגסטרים ומעניק לז'אנר שפה קולנועית חדשה, מסוגננת ונועזת. אף שעלילת בוני וקלייד מתרחשת בשנות ה־30, הגוף, המיניות והמרד שמניעים את הסרט שייכים במובהק לשנות ה־60 – אותן שנים שבהן גם טום וסלמן ניסח מחדש את ייצוגי הגוף והתשוקה באמנות האמריקאית. הסרט נפתח באקסטרים־קלוז־אפ איקוני של שפתיה האדומות של בוני, דימוי המקיים זיקה חזותית מיידית לשפתיים המוגדלות המופיעות ביצירתו של וסלמן. הסרט, בדומה ליצירתו של וסלמן, מציע דימויים ההופכים לאייקונים של תרבות פופולרית. בשני המקרים, הערעור על מוסכמות חברתיות ואסתטיות מתגלם בדימוי חזותי מפתה, והמרד עצמו הופך לחלק מתרבות הפופ.

הקרנה מיוחדת – שני סרטים ברצף:
הפנים של נובמבר (1963) ומדיום קול (1969)
הפנים של נובמבר
ארצות הברית, 1963
בימוי: רוברט דרו
12 דקות, ללא דיאלוג
זהו סרט קצר ונוקב, ללא דיאלוג או קריינות, שיצר רוברט דרו, מאבות זרם הקולנוע התיעודי הישיר. הסרט מתעד אחד הרגעים הקודרים והמטלטלים בתולדות ארצות הברית באמצעות התבוננות באבלים בהלווייתו של נשיא ארצות הברית, ג'ון פ' קנדי, בנובמבר 1963. פניהם של האבלים חושפות את כאבם הפרטי בעקבות הרצח – הפנים של נובמבר. הסרט הוזמן במקור על ידי רשת ABC News כדי לתעד את הלוויית הנשיא, אך בשל אורכו וצורתו החריגים החליטה שלא לשדרו. על אף זאת, הסרט זכה בפרסים הראשונים בשתי קטגוריות בפסטיבל הסרטים של ונציה.

מדיום קול
ארצות הברית, 1969
בימוי: הסקל וקסלר
משחק: רוברט פורסטר, ורנה בלום, פיטר בונרז
111 דקות, אנגלית, כתוביות בעברית
הסרט, שאותו ביים וצילם הצלם עטור הפרסים הסקל וקסלר (מי מפחד מווירג'יניה וולף?, 1966; נועד לתהילה, 1976), עוקב אחר ג'ון קסליס (רוברט פורסטר), צלם חדשות טלוויזיה ציני ומנוכר, המגלה כי הרשת שבה הוא עובד מעבירה בחשאי את צילומיו ל־FBI לשם מעקב אחר חשודים. לאחר שהוא מוחה על כך, הוא מפוטר ונסחף אל תוך מערבולת של אלימות, פחד ותסיסה פוליטית במהלך הוועידה הדמוקרטית בשיקגו ב־1968.
וקסלר משלב בין סצנות מבוימות לבין תיעוד של האירועים האלימים שהתרחשו בפועל ברחובות שיקגו, על רקע המחאות נגד מלחמת וייטנאם ומתחים בין־גזעיים גואים. כך הוא מציב את הדמויות הבדיוניות בלב המציאות הסוערת של אמריקה בסוף שנות ה־60. המפגש בין העלילה הבדיונית לבין התיעוד הישיר מטשטש את הגבולות בין קולנוע תיעודי לעלילתי, והופך את מדיום קול למסמך קולנועי המציע מעין קפסולת זמן של אחת התקופות הסוערות בתולדות ארצות הברית.
עבודתו של וקסלר, בדומה לזו של טום וסלמן, שואבת דימויים מחומרי מציאות של התרבות האמריקאית. אך בעוד שווסלמן משתמש בדימויים מעולם הפרסום, מוצרי הצריכה והמדיה הפופולרית, וקסלר משלב בסרטו תיעוד דוקומנטרי. בשני המקרים, הצופה מוזמן לבחון מחדש את האופן שבו דימויים מעצבים את תפיסת העולם שלנו.

הבוגר
ארצות הברית, 1967
בימוי: מייק ניקולס
משחק: דסטין הופמן, אן בנקרופט, קתרין רוס
106 דקות, אנגלית, כתוביות בעברית
בסאטירה המבריקה של מייק ניקולס, הבוגר, מגלם דסטין הופמן את בנג'מין בראדוק – בוגר אוניברסיטה צעיר וחסר כיוון, הנקלע למערכת יחסים סבוכה עם גברת רובינסון (אן בנקרופט), אשת שותפו של אביו למשרד עורכי הדין, ובהמשך גם עם בתה איליין (קתרין רוס), שבה הוא מתאהב. הסרט זכה להצלחה עצומה בקרב הקהל והמבקרים כאחד, והוכיח להוליווד שכוכב קולנוע אינו חייב להיראות כמו הגיבור הרומנטי הקלאסי.
בהשפעת מגמות קולנועיות של אותה עת, ובראשן "הגל החדש" הצרפתי, ובשילוב פסקול בלתי נשכח של שירי סיימון וגרפונקל, הצליח ניקולס ללכוד את חוסר הוודאות, הניכור והספקות שאפיינה את הדור הצעיר בשנות ה־60. על רקע המעורבות של ארצות הברית במלחמת וייטנאם הפך הבוגר לאחד הסרטים המזוהים ביותר עם רוח התקופה – יצירה המבטאת בחריפות את השבר הבין־דורי ואת תחושת הזרות של צעירים מול העולם שהוריהם עיצבו.
הבתים המרווחים, הבריכות, המכוניות, החפצים ומוצרי הצריכה הממלאים את הפריימים הקולנועיים מציירים את דיוקנה של תרבות השפע האמריקאית – אותה תרבות חזותית שממנה צמח גם עולמו האמנותי של טום וסלמן. אלא שמתחת לפני השטח המלוטשים רוחשים ניכור, ריקנות וחוסר סיפוק. גם המיניות בסרט, בדומה לייצוגי הגוף העירום ביצירתו של וסלמן, מערערת על מוסכמות הדור הקודם באמצעות תנועה בין תחושת שחרור ופיתוי לבין החפצה המעוררת אי־נוחות.

השיחה
ארצות הברית, 1974
בימוי:פרנסיס פורד קופולה
משחק: ג'ין הקמן, ג'ון קזאלה, פרדריק פורסט, אלן גארפילד, סינדי ויליאמס, הריסון פורד
113 דקות, אנגלית, כתוביות בעברית
יצירתו הנבואית של פרנסיס פורד קופולה, השיחה, היא מותחן פרנויה מהפנט שנוצר בשיאה של פרשת ווטרגייט. ג'ין הקמן מגלם את הארי קול, מומחה להאזנות סתר מתבודד הנשכר להקליט שיחה בין בני זוג צעירים בסן פרנסיסקו, ומתחיל לחשוד כי חייהם נתונים בסכנה. הוא נשאב עמוק יותר ויותר אל תוך הפרשה, ומגלה שגם הוא עצמו נתון למעקב וכי הפרטיות שלו מתפוררת. באמצעות עריכה ועיצוב סאונד יוצאי דופן, כמו גם המשחק המדויק של הקמן ואנסמבל שחקנים מרשים, יצר קופולה מותחן פסיכולוגי עוצמתי שהרלוונטיות שלו נותרה בעינה גם כיום.
גם קופולה וגם וסלמן הוקסמו מן הטכנולוגיות החדשות של תקופתם, אך הציגו פנים שונות של המטבע. בהשיחה, הטכנולוגיה היא אמצעי מעקב החודר אל המרחב הפרטי ומאיים על האינטימיות; אצל וסלמן היא נטמעת ביצירה עצמה, בדמות צלילים ומנגנונים ממשיים – מטלפון מצלצל ועד נהמת מנוע הבוקעת מתוך ציור. בשני המקרים, הטכנולוגיה מוצגת ככוח המעצב את היחסים בין דימוי למציאות.

אדם בעקבות גורלו
ארצות הברית, 1969
בימוי: דניס הופר
משחק: דניס הופר, פיטר פונדה, ג'ק ניקולסון
95 דקות, אנגלית, כתוביות בעברית
אחרי עסקת קוקאין רווחית, שני היפים – קפטן אמריקה (פיטר פונדה) ובילי (דניס הופר) – יוצאים על אופנועי הארלי־דייווידסון למסע חוצה אמריקה, בחיפוש אחר חופש, משמעות ואולי גם אחר אמריקה עצמה. אלא שככל שהם מתקדמים, הארץ שהם מבקשים למצוא הולכת ונעלמת בין הנופים, האלימות והניכור שהם פוגשים. לאורך הדרך הם פוגשים דמויות המייצגות את פניה השונות של החברה האמריקאית, ובהן עורך הדין ג'ורג' הנסן, בגילומו הבלתי נשכח של ג'ק ניקולסון הצעיר. בסרט הביכורים של הופר כבמאי, הופך המסע להצהרה קולנועית של דור שלם המבקש למרוד במוסכמות החברתיות והפוליטיות ולחפש צורות חיים אחרות.
הסרט, שהפך מאז לקלאסיקה של סרטי הדרך האמריקאים, הוא חגיגה קולנועית המשלבת פסקול איקוני משירי התקופה, צילום רחב יריעה של לאסלו קובאץ', נופים אמריקאיים ומסע פסיכדלי ששיאו בסצינה המתארת טריפ אל־אס־די. זוהי יצירה על החיפוש אחר חופש, על אמריקה המשתנה, ובעיקר על המחיר הכבד של הניסיון לחיות מחוץ לנורמה.
אדם בעקבות גורלו ויצירתו של טום וסלמן צמחו מתוך אותה אמריקה של שנות ה־60, אך מביטים בה מנקודות מבט כמעט הפוכות. בעוד וסלמן מתבונן בחלום האמריקאי מבעד לתרבות השפע ודימויי הצריכה, הופר יוצא אל הכביש בשאיפה להשתחרר מחברה בורגנית זו, אך פוגש את ערכיה שוב ושוב. בשני המקרים שבים ועולים הדימויים המכוננים של התרבות האמריקאית שלאחר מלחמת העולם השנייה – חופש, מיניות, שפע והגשמה עצמית – כמושאים של משיכה לצד ההכרה במחירים הכרוכים במימושם.

Gimme Shelter
ארצות הברית, 1970
בימוי: דייוויד מייזלס, אלברט מייזלס ושרלוט זוורין
91 דקות, אנגלית, כתוביות בעברית

הקדמה לסרט: תמי ליברמן, עורכת וידאו, כותבת על קולנוע ומרצה לקולנוע תיעודי ואתנוגרפי
הסרט התיעודי Gimme Shelter (תן לי מחסה), בבימוים של האחים דייוויד ואלברט מייזלס ושרלוט זוורין, שכונה לא פעם "סרט הרוק הגדול ביותר שנעשה אי פעם", מלווה את ה"רולינג סטונס" בשבועות האחרונים של סיבוב ההופעות האמריקאי שלהם ב־1969, שהגיע לשיאו במופע חינמי באלטמונט ספידוויי שבקליפורניה – אירוע שהסתיים באסון והפך לאחד הרגעים המכוננים בתולדות תרבות הרוק. מול קהל של כ־300 אלף איש הובילו ה"רולינג סטונס" מופע שבו השתתפו גם טינה טרנר, "ג'פרסון איירפליין" ו"קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג" ורבים נוספים. באופן מעורר מחלוקת, הופקדו האבטחה והשמירה על הסדר בידי חברי כנופיית האופנוענים Hells Angels. הללו פעלו באלימות מול הקהל, שהגיעה לשיאה הטרגי כאשר אחד מהמאבטחים דקר למוות את מרדית' האנטר, צעיר שחור שעמד בקרבת הבמה ונשא אקדח. מה שהחל כחגיגה של אהבה, שלום ומוזיקה הסתיים במהומה קטלנית, והפך בעיני רבים לסמל של קץ האופטימיות והתמימות של שנות ה־60.
אם עבודותיו של וסלמן מזוהות עם ההבטחה החושנית והצרכנית של שנות ה־60 – צבע, גוף, מיניות ושפע –Gimme Shelter מתעד את הרגע שבו אותה הבטחה נסדקת. כאן מתגלה תרבות הנגד כביטוי נוסף של אותה תרבות שביקשה לערער עליה: מופע המוני, מסחרי ואלים. במובן זה, הסרט מציע מעין אפילוג קודר לעשור שבו נוצרו רבות מן העבודות המוצגות בתערוכתו של וסלמן.

הצגת הקולנוע האחרונה
ארצות הברית, 1971
בימוי: פיטר בוגדנוביץ'
משחק: טימותי בוטומס, ג’ף ברידג’ס, סיביל שפרד
118 דקות, אנגלית, כתוביות בעברית
סוני ודוויין, שני וחברים קרובים בשנתם האחרונה ללימודי בית הספר התיכון, חיים בעיירה גוועת בטקסס של ראשית שנות ה־50. דוויין הפופולרי (ג'ף ברידג'ס) יוצא עם ג'ייסי, בת העשירים היפהפייה (סיביל שפרד, בתפקידה הקולנועי הראשון), בעוד סוני הרגיש מנהל רומן עם אשת המאמן. ככל שמתקרב סיום הלימודים, כל אחד מהם מנסה להבין אם יצליח להיחלץ מן העיירה הדועכת ולבנות לעצמו חיים במקום אחר. סיפור ההתבגרות הקולנועי שמגולל פיטר בוגדנוביץ', המבוסס על רומן מאת לארי מק'מרטרי (שהיה שותף גם לכתיבת התסריט), הוא דיוקן אנושי נוגע ללב של החיים בעיירה אמריקאית קטנה ושל הפשרות והאכזבות המלוות את המעבר מנעורים לבגרות.
בניגוד לרבים מבני דורו, שהושפעו מן החידושים של "הגל החדש" הצרפתי, הפנה בוגדנוביץ' את מבטו אל הקולנוע ההוליוודי הקלאסי. באמצעות צילום מרהיב בשחור־לבן (של רוברט סורטיס) ומבנה עלילתי מסורתי, הוא יוצר סרט שנראה כאילו נולד בעידן אחר. אך דווקא מתוך שפה זו עולה תמונה מפוכחת: במקום להתרפק על העבר, הסרט מתמקד בייאוש של קהילה ההולכת וגוועת – תהליך המתגלם באופן סמלי בסגירתו של בית הקולנוע היחיד בעיירה.
הסרט חוזר אל אמריקה של ראשית שנות ה־50 – עולם של מכוניות, דיינרים, בתי קולנוע ותשוקות המסתתרות מתחת למעטה של שמרנות – רגע לפני הטלטלות התרבותיות שישנו את פניה של החברה האמריקאית בעשור הבא. במובן זה, הוא מתאר את הקרקע שממנה יצמחו גם הדימויים של וסלמן: אמריקה של שפע חומרי, תרבות צריכה מתהווה ומיניות הנעה בין הדחקה לחשיפה, שתעמוד במרכז התרבות והאמנות של שנות ה־60.

אליס לא גרה כאן יותר
ארצות הברית, 1974
בימוי: מרטין סקורסזה,
משחק: אלן בורסטין, אלפרד לותר ה-3, קריס קריסטופרסון, דיאן לאד, הארווי קייטל, ג'ודי פוסטר
112 דקות, אנגלית, כתוביות בעברית
הרצאה מקדימה: כפיר מאיר, עוזר לאוצרת המחלקה לאמנות ישראלית
ביצירה ייחודית זו של מרטין סקורסזה יוצאת האלמנה הצעירה אליס (אלן בורסטין) עם בנה טומי (אלפרד לותר השלישי) למסע בדרום־מערב ארצות הברית, בדרכה לקליפורניה, בשאיפה להגשים את חלומה להיות זמרת. לאורך הדרך היא לומדת לעצב את חייה על פי תנאיה שלה, גם כאשר רומן עם חוואי מחוספס (קריס קריסטופרסון) מעמיד את עצמאותה במבחן. בורסטין הייתה מעורבת באופן פעיל בפיתוח הסרט ואף זכתה בפרס האוסקר על משחק כובש ורב ניואנסים. לצדה בולטים בתפקידי המשנה דיאן לאד, הארווי קייטל וג'ודי פוסטר הצעירה.
אליס לא גרה כאן יותר הוא סרט מסע רגיש ופמיניסטי, המעניק קול לנשים ממעמד הפועלים בתקופה שבה ייצוגים כאלה היו נדירים בקולנוע האמריקאי. הוא מציע נקודת מבט נשית על עולם שבו דמות האישה הוגדרה במשך שנים דרך תשוקה, זוגיות והמרחב הביתי – מרחבים שבהם עוסקת גם יצירתו של טום וסלמן. אלא שבעוד וסלמן בוחן את הדימויים התרבותיים של הגוף, המיניות והבית בשפה החזותית של תרבות הפופ, סקורסזה מביט מחדש על דרכי הייצוג שלהם בהעמידו במרכז את החוויה הפנימית של גיבורה השואפת לאוטונומיה.

מופע הקולנוע של רוקי
ארצות הברית / בריטניה, 1975
בימוי: ג'ים שרמן
משחק: טים קארי, סוזן סרנדון, בארי בוסטוויק, ריצ'רד אובריאן
98 דקות, אנגלית, כתוביות בעברית
לפני הסרט תתקיים ההרצאה: בטעם רע: מופע הקולנוע של רוקי, ובגדול | מרצה: תמר סופר
כשמכוניתם של בראד וג'נט (בארי בוסטוויק וסוזן סרנדון), זוג צעיר ושמרני, נתקעת בלילה סוער הם מחפשים מקלט בטירה מבודדת. שם הם פוגשים את ד"ר פרנק־נ־פורטר (טים קארי), מדען אקסצנטרי מכוכב אחר, החושף בפניהם את יצירתו החדשה – רוקי, גבר מושלם שיצר במעבדתו – וסוחף אותם אל תוך לילה פרוע של תשוקה, מוזיקה, מדע בדיוני וחציית גבולות.
סרטו של ג'ים שרמן, המבוסס על מחזמר מאת ריצ'רד אובריאן, מערבב בחופשיות בין סרטי אימה ומדע בדיוני, רוקנרול, קאמפ ותרבות פופולרית. הסרט, שחגג זה עתה חמישים שנה לצאתו, הפך עם השנים לאחת מתופעות הקאלט הגדולות בתולדות הקולנוע. גם היום הוא מציע חגיגה פרועה של מיניות, תשוקה וחופש, המערערת בהומור על תפיסות מקובלות של גבריות ונשיות ועל מוסכמות של מין ומגדר.
השפתיים האדומות האיקוניות הפותחות את הסרט נדמות כאילו יצאו היישר מעולמו החזותי של טום וסלמן. ואכן, שני היוצרים מאמצים את השפה המפתה והמוגזמת של התרבות הפופולרית האמריקאית ומשתמשים בגוף, במיניות ובדימויים מוכרים כחומרי גלם. אך בעוד וסלמן בוחן את ייצוגי הגוף והנשיות מתוך עולם הדימויים של תרבות הצריכה, מופע הקולנוע של רוקי מרחיב את הדיון אל שאלות של מגדר וזהות.
*מוגבל מגיל 16 ומעלה

Mad (Wo)Men: אירוע ייחודי במסגרת סוף שבוע "אמריקנה"
הקרנה מיוחדת של שני פרקים מהעונה הראשונה של הסדרה: Babylon ו־The Hobo Code בלווי הקדמה מאת שחר מולכו, אוצרת התערוכה "טום וסלמן: בגדול" ושיטוט אקסקלוסיבי בתערוכה
ארצות הברית, 2007
יוצר: מאתיו ויינר
משחק: ג'ון האם, אליזבת מוס, וינסנט קרטיזר, כריסטינה הנדריקס
אנגלית, כתוביות בעברית
הקדמה: שחר מולכו, אוצרת התערוכה "טום וסלמן: בגדול" ואוצרת לאמנות עכשווית
סדרת המופת מד מן של מאתיו ויינר חוזרת אל עולם הפרסום של שדרות מדיסון בראשית שנות ה־60 של המאה שעברה – רגע שבו תרבות הצריכה האמריקאית, הטלוויזיה והפרסום עצבו מחדש את החברה ואת האופן שבו היא מדמיינת אושר, הצלחה, נשיות ותשוקה. במרכז הסדרה ניצב דון דרייפר (בגילומו הבלתי נשכח של ג'ון האם), מנהל הקריאייטיב הכריזמטי של משרד הפרסום סטרלינג קופר, ולצידו פגי אולסון (אליזבת מוס), מזכירה צעירה המתחילה לפלס את דרכה בעולם מקצועי הנשלט כמעט לחלוטין בידי גברים.
שני הפרקים שיוקרנו במוזיאון עוקבים אחר קמפיין הפרסום למותג השפתונים "בל ז'ולי". אלה הם רגעי מפתח בהתפתחותה המקצועית של פגי. תובנה יצירתית שלה מובילה להזדמנות הראשונה שלה כקופירייטרית, ומסמנת את תחילתו של מסלול מקצועי יוצא דופן. השפתון מוצג כאמצעי המאפשר לאישה לבטא את ייחודה ובה בעת "לסמן" את הגבר שלה – וכך כחלק ממערכת שלמה של תשוקה, זהות ותפקידים מגדריים.
החיבור לטום וסלמן כמעט מתבקש: אצל שני היוצרים הופכים השפתיים, הגוף הנשי ומוצרי הצריכה לדימויים מפתים, הלקוחים מן השפה החזותית של אמריקה החדשה, שבה פרסום, מיניות וצריכה כרוכים זה בזה. אולם שני הפרקים מאפשרים גם להתבונן מחדש במנגנונים המעצבים את הדימויים הללו כתוצר של מבט גברי. פגי מתחילה את דרכה כאחת הנשים שאליהן מופנה המבט, אך בהדרגה הופכת למי שמעצבת אותו בעצמה – מי שמנסחת את הדימויים, את התשוקה אליהם ואת השפה שבאמצעותה הם משווקים.
לפני ואחרי ההקרנה ניתן יהיה לבקר בתערוכה "טום וסלמן: בגדול". התערוכה תפתח אך ורק למשתתפי האירוע כך שלמבקרים יתאפשר סיור אינטימי בתערוכת הדגל של המוזיאון.
*ההקרנה תתקיים בחלל אלטרנטיבי במוזיאון. הישיבה על מחצלות, פופים וכסאות ניידים.