תרבות

מהירות האור

מהירות האור
מסע אישי – מבטטת כורסא לרץ מרתון

"שעון הדופק הוא גיהנום כפול. הוא לא מסתפק רק בלדווח לך על הזמן החולף, בדומה לשעונים רגילים. הוא מתעקש גם להראות לך מה עשית עם הזמן שלך. הוא מנציח את המאמץ שלך כשהוא קיים, בפעימות לב, אחוזים, וקלוריות ובו זמנית מבליט את היעדרו כשלא התאמצת מספיק. הוא יודע עליך לא מעט. בן כמה אתה, מה הגובה שלך, כמה אתה שוקל, וכמובן מה עשית עם עצמך בזמן האחרון. מכאן, שדעתו עליך אינה מתבססת על רושם שטחי אלא על היכרות מעמיקה".


ספר חדש שיוצא בימים אלה לאור מאגד סדרת טורים אישיים שכתב ד"ר אור עזרתי שפורסמו במשך שנה שלמה באתר שוונג ותיארו בהומור, בשנינות, כנות והתבוננות עצמית חדה את השינוי שעובר אדם לא ספורטיבי בעליל לרץ למרחקים ארוכים שהצליח להשלים מרתון מלא.


את הטורים פרסם אור בין השנים 2006 ל-2007 תחת הכותרת "מהירות האור", לאחר שמנכ"ל אתר שוונג דאז ניר ברק הגה את הרעיון והציע לאור להצמיד לו מאמן ולהתחיל לרוץ, ולדווח בכל שבוע לקוראי האתר על התקדמותו, על קשייו ועל חוויותיו כמי שהפך לדבריו "מבטטת כורסה למלפפון מירוץ". הטורים לוו באיורים של בת זוגו של אור, האדריכלית גגו עשת, ובסופו של התהליך אור הפך רץ נלהב שהתמיד באימונים קשים עד שהשלים מרתון, השתתף במרתון פריז ואף רץ באולטרה מרתון של 100 ק"מ.
בשנת 2019 התגלה אצל אור גידול ממאיר במוח, שבעקבותיו נפטר כשנה לאחר מכן.

ד"ר אור עזרתי (1975–2020) היה פסיכולוג קליני וחוקר בפקולטה לפסיכולוגיה באונ' ת"א ובמקביל עבד כאיש תקשורת בגלי צה"ל ופרסם בקביעות מאמרים בעיתון "הארץ", בהם התמקד בנושאי תרבות, פסיכולוגיה וקולינריה .
הספר מהירות האור רואה אור ביוזמת ניר ברק ובשיתוף משפחתו של אור, והוא מאחד את הטורים שפורסמו באתר שוונג למסמך אישי, שנון, נגיש ומעורר הזדהות, המתאר בפתיחות יוצאת דופן את הקשיים הפיזיים והמנטליים שכרוכים באימוץ אורח חיים ספורטיבי. את הספר מלווים איורים של גגו עשת.
הוצאת אלף| 88 שקל
להשיג ברשתות הספרים ובחנויות הספרים המובחרות ובאתר

״מהירות האור״ הוא ספר למי שאוהבים לרוץ, אבל לא רק להם. הוא עשוי לדבר גם אל מי שמתקשים להתחיל, מי שכבר ניסו לשנות הרגל ונשברו באמצע, ומי שמחפשים תזכורת לכך ששינוי אינו מתרחש ברגע אחד. לפעמים הוא מתחיל בהחלטה קטנה, ממשיך בצעד לא מרשים במיוחד, ובהדרגה הופך לדרך חדשה.
זהו ספר שיש בו חיוך, מאמץ, פגיעוּת והרבה אנושיות. הוא מזכיר לנו שלא תמיד צריך להיות ספורטאים מלידה כדי לצאת למסע, ושלעיתים ההישג הגדול ביותר אינו המרחק שעברנו, אלא האדם שהפכנו להיות בדרך.

עזרתי כתב בהומור, בשנינות ובכנות שאינה מנסה לייפות את המציאות. הוא לא הציג את הריצה כסיפור הצלחה נוצץ, שבו מחליטים להשתנות ומיד הופכים לגרסה משופרת של עצמנו. הדרך רצופה קשיים, והגוף אינו תמיד משתף פעולה עם התוכניות. דווקא מהמקומות האלה צומחת הכתיבה שלו: מהפער שבין מה שהיינו רוצים לעשות לבין מה שאנחנו מסוגלים לעשות באותו רגע.
אחד הרעיונות המעניינים בספר מתבטא בהתבוננות שלו בשעון הדופק. המכשיר, שאמור למדוד את ההתקדמות שלנו, הופך כמעט לשופט אישי. הוא לא רק סופר דקות וקלוריות, אלא מזכיר לנו מה עשינו עם הזמן שלנו, כמה התאמצנו ואיפה ויתרנו. זוהי נקודת מבט משעשעת, אך גם נוקבת, משום שהיא נוגעת במשהו מוכר הרבה מעבר לעולם הספורט:

הנטייה שלנו למדוד את עצמנו, להשוות, להציב יעדים ולפעמים גם לשפוט את עצמנו בחומרה.
בכתיבתו של עזרתי יש שילוב מוצלח בין התבוננות עצמית, הומור ואינטליגנציה. הוא מצליח לדבר על מאמץ גופני בלי להפוך את הספר למדריך אימונים, ועל נחישות בלי להטיף לקוראים. הריצה היא הזירה, אבל הסיפור רחב הרבה יותר: מה קורה כשאנחנו יוצאים מאזור הנוחות, מה אנחנו מגלים על עצמנו ברגעי חולשה, ואיך פעולה שחוזרת על עצמה, צעד אחר צעד, יכולה לשנות את האופן שבו אנחנו רואים את עצמנו.
המסע המתואר בטורים מגיע להישגים מרשימים: מרתון מלא, השתתפות במרתון פריז ואף אולטרה מרתון למרחק של 100 ק"מ.

להשאיר תגובה