תערוכת יחיד מוזיאלית ראשונה לאלכס ליבק, מהצלמים הבולטים והמשפיעים בישראל

ביתן איל עופר
אלכס ליבק: קופסה שחורה
1.5.27 – 27.10.26
אוצרות: ד"ר תמרה אברמוביץ', סופיה בארי
אוצר שותף: גסטון צבי איצקוביץ
עוזרת לאוצרות: שירה קרין

תערוכת יחיד מוזיאלית ראשונה ומקיפה לאלכס ליבק, מהצלמים הבולטים והמשפיעים בישראל, מספרת את סיפורו של הצלם ואת התהוותו של מקום

כשם שהמצלמה היא איבר בלתי נפרד מגופו של אלכס ליבק (נ. 1944, תל אביב), כך תצלומיו הם חלק בלתי נפרד מהתרבות המקומית. שמו הפך לשם תואר שמזקק יכולת וירטואוזית לזהות ברגע יום-יומי את התמצית האבסורדית שסובבת אותנו וללכוד במצלמה את מה שמבעבע מתחת לפני השטח. שפת הצילום שלו נעה על הציר שבין הומור לאימה, ולרוב די בחפץ, דמות, בעל חיים או טקסט שנלכדו בפריים כדי לערער את ההוויה כפי שהיא מוכרת לנו. מערכת זו של ניגודים נוכחת בכל תצלום כשלעצמו וגם במפגש בין תצלומיו, והיא חלק בלתי נפרד מדמותו של ליבק: מצד אחד, צלם עיתונות פעיל ופוליטי המבקש להשתמש במצלמה ככלי להפניית המבט אל המודחק, ומצד אחר, צלם רחוב, חף משיפוטיות, המפתה את הצופה בשנינות ובאנושיות.
תערוכה רטרוספקטיבית זו, ראשונה בהיקפה ובסוגה, מבקשת לבסס את מקומו של ליבק כצלם אמן בין כותלי המוזיאון, והיא נפרסת כמסע בזמן. ראשיתה בשהותו בדרום אמריקה ובלימודי הצילום בלונדון והמגורים באנגליה. המשכה בפרשת קו 300, בקריירה עיתונאית במציאות של סכסוך אלים ולבסוף, באמנות הצילום ברחוב, שעד היום היא חלק משגרת יומו. עוצמת התצלומים מצויה בתצלום הבודד וגם בערכם המצטבר, שכן ככל שחולף הזמן הם נעשים מובהקים ורלוונטיים משהיו. הצבתם יחד ברגע הנוכחי היא בבחינת קופסה שחורה המציעה כרוניקה של מקום. מבט אל העבר, ששולח את אותותיו אל העתיד. התצלומים בתערוכה נבחרו מבין עשרות-אלפי התצלומים בארכיונו של ליבק. רובם הדפסות כסף אנלוגיות שהדפיס בחדר חושך, ולצידם תצלומים בשחור-לבן ובצבע שהודפסו במיוחד לתערוכה.
בשנה האחרונה הצטרפו לאוסף מוזיאון תל-אביב לאמנות 50 מעבודותיו של ליבק, שנרכשו באמצעות קבוצת הרכישה "בוחרים אמנות".
טניה כהן-עוזיאלי, מנכ"לית מוזיאון תל אביב לאמנות: " התערוכה 'קופסה שחורה' מציבה לנגד עינינו סיפור מתמשך שעדיין נכתב, ושאנחנו חלק ממנו. הצגתה ברגע הזה, של קיטוב פוליטי, שבר חברתי וערעור ערכים, מעניקה לה משמעות חדשה ודחופה. היא אינה רק עדות לעבר, אלא גם תמרור אזהרה בזמן של הכרעות גורליות שיעצבו את עתידנו.״

דרום אמריקה
1967–1968

בגיל 13 ביקר אלכס ליבק עם אביו, שהיה צלם חובב, בתערוכה ״משפחת האדם״ שנפתחה במוזיאון תל אביב, לאחר ש ב-1955 נחנכה במוזיאון לאמנות מודרנית (MOMA) בניו-יורק. בתגובה למלחמת העולם השנייה ולתקופת השפל הגדול, אוצר התערוכה אדוארד סטייכן ביקש להשתמש במדיום הצילום כמגש שעליו מוצגת האנושות, דרך לכידת רגעים ותמות המשותפות לבני האדם ברחבי העולם: לידות, חתונות, בתי ספר, מלחמות, משפחות ומוות. ליבק מספר באגביות האופיינית לו כי אותו ביקור הותיר בו חותם; מדיום הצילום והאמונה בכוחו ההומניסטי, שעמדו בבסיס התערוכה ההיא, נעשו לעוגנים בזהותו.

עשור לאחר הביקור בתערוכה, בתום לימודי התואר הראשון בפילוסופיה ופסיכולוגיה ואחרי מלחמת ששת הימים, ליבק החליט לעזוב את הארץ. בחיפוש אחר הנקודה הרחוקה ביותר מכאן, בנובמבר 1967 הוא הגיע לברזיל והתמסר לצילום, שעד אז היה עבורו תחביב. לצד תצלומי רחובות ריו דה-ז'נרו וברזיליה, שניכרת בהם תעוזה תיעודית וחוש הומור, בולט גוף תצלומיו מהאזורים הכפריים במדינת גויאס, לשם הגיע כצלם המלווה משלחת אנתרופולוגים. בעומק היערות פגש את הקהילה המקומית בכפר ראיז, וחי בקרבה כמה חודשים; הַמשיכה לחיי המקום ניכרת בתצלומיו, שבהם נראים בני הכפר משחקים, שוחים, נאבקים, אוכלים ונחים, שייכים לעולם ולזמן אחרים.

״הייתי שנה בברזיל. פעם ראשונה בחיים ראיתי מדינה שחיה תחת משטר צבאי. אין דמוקרטיה, חיים על בלימה. זה היה הלם מוחלט. אמנם ידעתי על הממשל, אבל הייתי די תמים. לילה אחד שמעתי כמה יריות וראיתי כמה גופות על הכביש. שני שוטרים ירדו מאיזה אוטו, אמרו לי ׳עוף מפה׳. הייתי עם המצלמה. שאלו אם צילמתי. פתאום הייתי עד למשהו אחר, והמודעות החברתית שלי נולדה שם.".

אנגליה
1968–1980

בסוף שנת 1968, לאחר שעזב את דרום אמריקה הגיע ליבק ללונדון, שם פנה ללימודי צילום והשלים תואר בקולג׳ להדפס (London Collage of Printing). בתצלומים ונגטיבים מאותו הזמן ניכרת החדווה והחקירה של המדיום: תרגילי טקסטורה, פרספקטיבה, השתקפויות ודיוקן, ומעל הכול, שכלול מיומנות הצילום ברחוב מול מציאות דינמית. הסבלנות וההתמדה בציפייה לפריים המושלם ניכרות: ליבק משתהה, מתקרב ומתרחק מהמתרחש סביבו. שתי סדרות בולטות בתקופה זו, וכפי שאופייני לליבק הן מייצגות שני קטבים: מצד אחד, תצלומי סצנת הפאנק בלונדון, שבהם השתמש בפלאש בוהק, בזווית צילום חדה ובקונטרסט חזק, שהולמים את החספוס והברק החומרי של בני הדור הצעיר בעיר; מצד אחר, סדרת תצלומי הרחוב בלונדון ובעיירת הפועלים וולורטון, שליבק הוזמן אליה כצלם, מפיחה שעשוע בשגרה סתמית. הדואליות בין שתי הסדרות כמו מטרימה את השפה של ליבק, שלאחר שובו לארץ ב-1981 תתבטא במופגן בתצלומיו במרחב המקומי.

״בלונדון הבנתי שבעזרת המצלמה אתה יכול לבטא את עצמך לנוכח תופעות חברתיות מיוחדות. לצלם בדיוק את סוג הדברים שאני סולד מהם: גזענות, אלימות. בכל זאת צריך לצלם את זה. קיוויתי שלמצלמה יש כוח שאולי לא יכול לשנות דברים, אבל יכול להראות דברים שלא ראו קודם לכן".

פרשת קו 300
פרשת קו 300 טלטלה את שירות הביטחון ואת התקשורת הישראלית. תחילת הפרשה באפריל 1984, באירוע טרור שבמהלכו נחטף אוטובוס נוסעים בידי ארבעה מחבלים. שניים מהמחבלים נתפסו חיים והורדו מהאוטובוס, וזמן קצר לאחר מכן נהרגו בידי אנשי שירות הביטחון הכללי. הימים שלאחר האירוע התאפיינו בדיווחים כוזבים, בהסתרה ובטיוח, שהצנזורה מילאה בהם תפקיד מרכזי. חשיפת הפרשה חוללה טלטלה חסרת תקדים בשב״כ, במערכת המשפט, בתקשורת ובממשלה, בין היתר, בזכות כוחו של התצלום כעדות.

שלושה אנשים מתקרבים לצלם בחשכה, הבזק אור חושף פנים, מחוות גוף, מעילים. השלושה מביטים למצלמה ואחד מהם מצביע, מאשים, מסמן את האוחז במצלמה; הוא הבין את מה ששותפו מימין עוד לא קלט. הגבר הכפות במרכז, מג'די אבו ג'אמע, אחד מחוטפי אוטובוס קו 300, נראה ברגעי חייו האחרונים. באותו רגע ליבק לא ידע מה צילם, ואולם הסצנה הזאת היא התצלום המפורסם ביותר שלו, שהיה לאחד התצלומים האיקוניים בהיסטוריה המקומית, לא משום ערכו האסתטי או בשל שפה צילומית יוצאת דופן. הלחיצה על הכפתור בזמן ובמקום הנכון, בשילוב המחויבות העיתונאית לחתור אל האמת, הולידו עדות ברורה לכשל מוסרי, ואולי חשוב מכך, הכתירו את הפוטנציאל התיעודי והמשפטי של תצלומים כראיה שבכוחה לשנות מציאות.

זו הפעם הראשונה שבה תצלומי קו 300 וחומרי הארכיון מוצגים יחד, כרשומון צילומי על אודות לילה מכונן. עין עכשווית מביטה בהם נדהמת, פחות מהתנהלות מערכת הביטחון ויותר מהסערה שקמה בעקבותיה. שוויון בפני החוק, תפקיד התקשורת בהגנה על הדמוקרטיה, מעמדו המזוקק של הצילום והיראה מפני האמת – תצלומי ליל ה-12 באפריל 1984 הם כאורקל שצפה את התפוררותם האיטית של כל אלו, התפוררות שרודפת את ההווה והעתיד של המקום הזה.

״יחד עם עוד צלמים וכתבים שהצליחו לעקוף את מחסומי המשטרה ולהגיע למקום, רצתי לעבר מקור הרעש בחשכה כמעט מוחלטת. לפתע מצאתי את עצמי מול שני גברים שנשאו וגררו לסירוגין אדם שלישי. הייתי משוכנע שמדובר באחד מנוסעי האוטובוס שחולץ, וצילמתי תמונה אחת בלבד. מיד לאחר שהבזיק הפלאש התנפלו עליי אנשי השב״כ המצולמים ודרשו במפגיע את סרט הצילום. אילו הייתי נענה לדרישתם ומכבד את רצונם, הייתי פוגע בעיקרון חשוב שאני כצלם עיתונות דוגל בו: אין להסתיר מידע מן הציבור. בתחבולה קטנה הצלחתי למסור להם גליל פילם ריק שלא היה בשימוש, והם הסתלקו".
אזורי סכסוך
1985–2005
ליבק עבד כצלם עיתונות בעשורים הטעונים והמורכבים שידעה המדינה: מלחמת לבנון הראשונה, התלקחות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, פרשת קו 300, פרוץ האינתיפאדה הראשונה, הסכמי אוסלו, רצח ראש הממשלה יצחק רבין והאינתיפאדה השנייה. בתקופה שבה מצלמות לא היו נגישות לכל אחד והצילום היה רחוק מהמיידיות הדיגיטלית של ימינו, ליבק נדרש לדריכות ולמהירות תגובה בזירות העימות שסיקר כצלם לאורך שנות ה־80 וה־90 עבור העיתונים חדשות ומאוחר יותר הארץ. סרטי הצילום האנלוגיים נטענו בעשרות ולעיתים מאות תצלומים בכל יום: הפגנות, עימותים, מחסומים, פיגועים, מעצרים.

לאחר העבודה בשטח, חדר החושך זימן לליבק משימה חשובה לא פחות: לבחור תצלום שיתפוס מיד את תשומת לב הקוראים – תצלום שיצליח לקפל סיפור שלם בפריים אחד. התצלומים מחדדים את הפוקוס על הנרטיב ההיסטורי-פוליטי כפי שהוא מסופר מנקודת מבטו של ליבק; חלופה סוריאליסטית למסורת צילום המלחמות, שנועדה לחשוף את שנסתר מן העין.

״מצד אחד, אני פחדן, לא מתאים לי להיות אצל מלחמות. מצד שני, זה מה שעשיתי, אולי רציתי להראות לעצמי שאני כן יכול. בתקופה הראשונה עבדתי עם עדשות גדולות, כי פחדתי להתקרב. בשנות האינתיפאדה ולפני כן הייתי נוסע לעזה או לשטחים ובחרתי לעמוד בצד הפלסטיני, כי הצד הישראלי נראה לי מוכר וידוע, אבל את הצד שלהם אף אחד לא הכיר. כך הייתה לי ההזדמנות להתקרב אליהם ולעבוד יחד איתם. הפכתי לאנדרדוג".

בין שתי ערים
1985–2005
אחד הצירים המרכזיים בצילום הרחוב של ליבק עובר בין ירושלים לתל אביב. משנות ה־90 ועד אמצע שנות האלפיים הוא שב וצילם בשתי הערים שבהן התגורר לסירוגין, ובאתרים שנעשו עבורו לזירות צילום חוזרות. בירושלים היו אלו העיר העתיקה והכותל המערבי, שבהם נפגשות שלוש הדתות והמתח ביניהן נוכח במרחב; בתל אביב – חוף הים והטיילת, רחובות העיר והתחנה המרכזית הישנה – מרחבים של תנועה, מפגש ואקראיות. תצלומיו מחדדים את הניגוד בין שתי הערים ובה בעת חושפים את המתחים של מעמד, מגדר ומגזר השזורים בחיי היום-יום בישראל. הבחירה לשוב לאותם המקומות מציעה להתבונן לא רק ברגע החולף, אלא בשינויים המצטברים לאורך זמן.

״נהגתי להתנצל בפני חברי התל אביבים: 'אני חי בגלות', שהרי ירושלים היא הנגטיב של תל אביב. בפני יושבי רצועת החוף של העיר הלבנה ירושלים מצטיירת לא כעיר שמעבר להררי החושך, אלא כהר החושך עצמו. בשנים הראשונות עוררה בי ירושלים תחושה של זרות. עיר שתושביה קשי יום, עיר של חומות, גבולות, עוינות, חשדות. הרגשתי שאני דורך על הר געש סמוי מן העין, אבל פעיל. שונה כל כך מנוף ילדותי עם החול הלבן, הים הקרוב, האין-סופי, השדרות הרחבות, הרחובות הישרים המובילים אותך בבטחה. כדי ליהנות מירושלים הייתי צריך לגלות אותה לאט. לתת לה לכבוש אותי, ולא לכפות את עצמי עליה.. הבנתי שכדי להרגיש את ירושלים, אני צריך גם להתחבר להיסטוריה שלי".

ארבעים שנים של דדליין
מעל לארבעה עשורים פועל ליבק ככתב וצלם בשדה העיתונות הישראלית. ב-1983 הוא הצטרף לצוות ההקמה של עיתון חדשות, שחולל שינוי בעולם העיתונות המקומי. העיתון כלל כותרת צבעונית גדולה ועמודי צבע, נטה לשימוש בשפה משוחררת וצעירה ודחף לעיתונות בועטת וחצופה שביקשה לאתגר את הקו השמרני ששלט בתחום. מעל הכול, עורכי העיתון הכירו בפוטנציאל הסנסציוני של הצילום, שזכה למקום מרכזי על חשבון המילים. באותן שנים העיתונות הכתובה השפיעה רבות על עיצוב דעת הקהל המקומי. בסוף השבוע קראו עיתונים בכל בית, והתצלומים זכו לנוכחות רבה בשיח הציבורי. שנים אלו עיצבו את תפיסתו הפוליטית-חברתית של ליבק ועוררו את הכרתו באחריותו כמתעד ויזואלי והיסטורי של המציאות הישראלית. מאז, המתח והאדרנלין של צלם העיתונות הם חלק בלתי נפרד מחייו.

זמן אמת
בכל שבוע ביום שישי מתפרסמים בעיתון הארץ שני מדוריו של אלכס ליבק: ״המאה ה-21״ במוסף, ו״אזור הדמדומים״ בגיליון המרכזי.
"הסטודיו של אלכס הוא הרחוב", במילים אלו תיאר דוד טרטקובר את השוטטות היום-יומית של ליבק במרחב הציבורי הישראלי. ליבק מחפש בעקביות את המצבים האבסורדיים והחריגים בנוף הישראלי, ומוכן להמתין בשטח בסבלנות ממושכת בציפייה ללכידתו של "הרגע המכריע". התמונה המתפרסמת במדור היא פרשנות אישית של ליבק למצב קיומנו, והיא תובעת מבט משתהה, שכן לרוב יש לפענח את תחביר התצלום. התגובה הראשונית עשויה להיות חיוך או גיחוך, אך בעקבותיה מתעורר אי-שקט מול המציאות המקומית המשתקפת.
בכל יום שני יוצאים אלכס ליבק וגדעון לוי לסקר מקרה של אלימות או עוול כלפי אזרחים פלסטינים החיים תחת משטר צבאי בשטחים. ליבק, הדובר ערבית שוטפת, מפיק את הנסיעה השבועית, מאתר את המשפחה, יוצר איתה קשר ומוודא את דרכי ההגעה. בזמן הביקור גדעון לוי משוחח עם המשפחה וליבק מצלם את בני המקום. הצילום במדור זה ישיר ולא מתחכם. ליבק יוצר קרבה עם המצולמים ומבקש להדגיש את האדם היושב מול המצלמה. העובדה ששני היוצרים חתומים יחד על המדור מדגישה שהתצלום אינו רק נספח לטקסט, אלא מרכיב מהותי חשוב בסיקור העיתונאי.
המדור "אזור הדמדומים" מתפרסם בעיתון הארץ מאז שנת 1988, בתחילה עם הצלם מיקי קרצמן. ליבק הצטרף כשותף קבוע משנת 2012 ואילך.
"אחת לשבוע אנחנו יוצאים לשטח, כותבים ומצלמים את עוולות הכיבוש. בכל פעם זה משהו אחר, בכל פעם זה עולם של אנשים שחרב. הם פלסטינים מוסלמים ואתה ישראלי יהודי, אסון נורא עבר עליהם רק לפני כמה ימים, ובכל זאת הם מקבלים אותך בזרועות פתוחות ובכבוד עצום. זה אחד הדברים המרגשים שאני חווה כמעט בכל שבוע. בשבילי זה אומר שאפשר לתקשר בין העמים".

המעבר לצבע
בתחילת שנות האלפיים, בעקבות תהליכי ההתחדשות בעיתון השתנתה הפרקטיקה של ליבק. סגירת מעבדת פיתוח סרטי שחור-לבן במערכת עיתון הארץ הובילה אותו לעבור לצילום בצבע, ובד בבד הוא נדרש להתאים את תצלומיו למבנה הגרפי החדש של המוסף, שהכתיב פורמט אופקי בלבד. המעבר לצבע דרש שינוי בדרך ההתבוננות של הצלם; הצבע נעשה מרכיב חשוב בבניית הקומפוזיציה ולעיתים יצר הקשרים ויזואליים חדשים שלא היו מתרחשים בצילום שחור-לבן.
בשנת 2010 השלים ליבק את המעבר המלא לצילום דיגיטלי, המאפשר לראות את התצלום על המסך מיד לאחר הלחיצה על הכפתור. שינויים טכנולוגיים אלו הובילו את ליבק לחדד את תפיסת הראייה שלו במרחב ולהתאים את צילום הרחוב, המזוהה עימו, למציאות המשתנה של דפי המוסף. כיום ליבק מצלם במצלמה דיגיטלית של חברת לייקה (Leica), שהוא נושא עימו לכל מקום.
"הצבע אינו סלחני כמו שחור-לבן, היה צורך ללמוד להסתכל אחרת, לחשב מחדש את הקומפוזיציה. טעות של רבע סטופ יכולה להרוס לגמרי את התמונה. היום, בעידן הדיגיטלי, אנחנו אפילו אומרים 'תפרתי את התמונה' – כי מצלמים אלפי פריימים, בלי לחשוב על המחיר. בסוף, מבחינה סטטיסטית, תמיד תצא תמונה אחת טובה מבין אלפים".

חדר חושך
חדר חושך היה חלק בלתי נפרד מעבודתו של ליבק. שנים ארוכות הוא פיתח והדפיס את תצלומיו בעצמו במערכת העיתון או בביתו בירושלים. לאחר הצילום פותח סרט הצילום לנגטיב, ובחדר החושך הוקרן דרכו אור על נייר מצופה אמולסיה רגישה לאור ובה מלחי כסף. הנייר הועבר בין אמבטיות של חומר מפַתֵח, חומר עוצר וחומר מקַבֵּע, עד שהתמונה הופיעה והתקבעה עליו. הצלם היה יכול לשלוט בכמות האור ובמשך החשיפה, וכך להשפיע על התוצאה הסופית. זו הייתה עבודה ידנית, איטית ומדויקת; מפגש ישיר עם אור וכימיקלים, שהלך ונעלם עם המעבר לצילום ועיבוד דיגיטליים.
לצד התערוכה יתקיים פרויקט קהילתי חינוכי, המבקש להפוך את הצילום מנושא להתבוננות לחוויה של התנסות, יצירה ושיח. בשיתוף עםחדר החושך השיתופי ״עלטה״ יוקם בביתן איל עופר חדר חושך פעיל, שיאפשר התנסות ועבודה בתהליך הפיתוח וההדפסה של צילום אנלוגי. בעידן שבו הצילום הוא מידי, דיגיטלי וחולף, אנו מציעים הזדמנות ליצור בקצב אחר.
ביתן איל עופר, שדרות תרס"ט 6, כיכר הבימה, תל אביב
הכניסה חופשית לקהל הרחב
שעות הפתיחה:
שני ורביעי – 18:00-10:00• שלישי וחמישי 21:00-10:00 • שישי 14:00-10:00 • שבת 18:00-10:00

מידע על מפגשים וסיורים
http://www.tamuseum.org.il/he/exhibition/alex-levac-black-box
@tamuseum @telavivmuseumofart