מוזיאון תל אביב – חזון העצמות החדשות: דמיונות וחזיונות יהודיים אחרי 1940

חזון העצמות החדשות

דמיונות וחזיונות יהודיים אחרי 1940

אוצר: אורי דרומר / אוצרת משנה: ענת פלד

28.11.26 – 28.5.26

תערוכה קבוצתית המציגה עבודות של אמנים יהודים שנוצרו בעקבות מלחמת העולם השנייה והשואה

התערוכה מציעה נקודת מבט חדשה על האמנות שלאחר המלחמה, ומתמקדת בעיסוק בעולמות חזיוניים ופנטסטיים כדרך לעיבוד טראומה

לצד אמנות פלסטית התערוכה משלבת גם קולנוע, מוזיקה וחומרי ארכיון נדירים, החושפים כיצד דימויים מיסטיים, סוריאליסטיים וסמליים הפכו לשפה אמנותית של התמודדות, ריפוי והתחדשות לאחר החורבן

אמנים משתתפים: בתיה אפולו, שמואל אקרמן, מרדכי ארדון, אריק בראואר, מיכאיל גרובמן, מיה דרן, אלכסנדר חודורובסקי, מרדכי מורה, אריך נוימן, ארנסט פוקס, קרל קוניג, ז'אק קתמור, מארק רותקו

התערוכה מתמקדת בתופעה שהתפתחה באמנות לאחר מלחמת העולם השנייה, אך טרם זכתה להתייחסות מעמיקה. היא מפנה מבט אל אמנים בעלי זיקה ליהדות, שחוו את מוראות המלחמה והשואה, ושבעבודותיהם מופיע מרכיב חזיוני הנושא עקבות של טראומה אישית ושל מציאות שבורה. תופעה זו באה לידי ביטוי לא רק באמנות, אלא גם בתחומי תרבות שונים – קולנוע, מוזיקה וספרות – המיוצגים בתערוכה.

רבים מהיוצרים המשתתפים בתערוכה חוו רדיפה, עקירה או אובדן על רקע זהותם. אצל אחרים נוכחת הטראומה כצל בין-דורי. הם יצרו מתוך חיזיון פנימי ודיאלוג עם עולם הרוח היהודי על שלל נתיביו בתפוצות השונות. עבודותיהם מבטאות קולות אינדיבידואליים ולא שגרתיים, וחושפות פרשנויות אישיות למציאות טראומטית. אפשר לזהות בעבודות יסודות פנטסטיים ותווים חזיוניים הנשענים על הלא-מודע, על חלומות, על חוויות קצה ועל התגלויות רוחניות.

לאמנות החזיונית עמדה ייחודית: היא אינה מסתפקת בתיעוד של הממשי המזעזע או בביטויו המופשט, אך גם אינה נשענת על מנגנון החלום־סיוט הסוריאליסטי, המנתק את הדימוי מאחיזתו במציאות. במקומם היא מציעה מופע פנטזמטי של זוועה ריאליסטית.

רוב היוצרים ראו באמנותם אמצעי לחקירה ולמיפוי של נפש האדם על היבטיה הלא-מודעים, ושלב הכרחי ביצירת מרחב מבטחים להמשכיות ולבניית חייהם מחדש. באמצעות סמלים דתיים ורוחניים, והשראה ממסורות עבר – מיתוסים, מיתולוגיות וסיפורי עם – לצד תקדימים מתולדות האמנות, הם מנסחים עולם חדש המאפשר חיים: ׳חזון העצמות החדשות׳

בין האמנים הבולטים שעבודותיהם מוצגות בתערוכה נמנות דמויות מרכזיות בתנועת הריאליזם הפנטסטי שצמחה בוינה שלאחר מלחמת העולם השנייה והפנתה את המבט אל הדמיון, החזון והתודעה. ארנסט פוקס, צייר רב תחומי, היה הדמות הדומיננטית בתנועה. כבן לאב יהודי ולאם נוצרייה, שילב ביצירתו מיסטיקה וסמלים משתי הדתות. יצירתו של אריק בראואר הושפעה ממסעותיו במזרח התיכון, וניכר בה מתח בין אסתטיקה מוקפדת ורוחשת פרטים לבין תכנים של הרס מלחמה ואפוקליפסה.

אמנים נוספים המוצגים בתערוכה הם מיכאיל גרובמן, ממובילי ״האוונגרד השני״ בברית המועצות, שפיתח שפה אמנותית שכינה ״סימבוליזם מאגי״. שמואל אקרמן, בן לניצולי שואה שיצר עולמות ציוריים סימבוליים שבהם זיכרון משפחתי הופך למבנה רוחני וקוסמי. מרדכי מורה, שמגדיר את עצמו כאמן חזיוני, נולד בבגדד וכילד עבר את פרעות הפרהוד. בעבודותיו טראומות עבר עוברות טרנספורמציה לחזיונות פנטסטיים המרמזים על אפשרות של התעלות רוחנית. בתיה אפולו, פעלה בשולי עולם האמנות הישראלי ובראה בציוריה הקטנים יערות אפלים ודימויים רדופים ומסויטים, ואחרים.

לצד האמנים מוצגים גם שני אנשי רוח, חינוך ופסיכולוגיה: אריך נוימן, פסיכולוג אנליטיקאי, תלמידו הקרוב של קרל יונג וממייסדי הפסיכולוגיה היונגיאנית בישראל, הציורים מתוך יומני החלימה שלו נחשפים לראשונה בתערוכה, וד"ר קרל קוניג, רופא ומחנך יהודי־אוסטרי, מחלוצי החינוך האנתרופוסופי. במהלך מאסרו באי מאן במלחמת העולם השנייה, יצר 52 רישומים, אחד לכל שבוע בשנה, בהשראת ספרו של של רודולף שטיינר לוח השנה של הנפש.

מארק רותקו, מהאמנים המשפיעים במאה ה־20 מופיע בתערוכה כמייצג את האקספרסיוניזם המופשט שנתפס כתגובה האמנותית הדומיננטית למלחמת העולם השנייה, כנקודת ייחוס לשאר העבודות המוצגות בתערוכה.

בנוסף לציורים, מוצגים בתערוכה גם יצירות של אמנים יהודיים מתחומי הקולנוע, המוזיקה והספרות, המבטאות גם הן תגובות חזיוניות לטראומת מלחמת העולם השנייה והשואה.