"צבעי הזמן" – סרטו של סדריק קלאפיש

צבעי הזמן
סרטו של סדריק קלאפיש ("בתנועה", "בחזרה לבורגונדי") בכיכובה של סוזן לינדון
שהוקרן בבכורה בפסטיבל קאן 2025

שני סיפורים מתוקים בשני זמנים שונים, שמלמדים אותנו את החשיבות שביציאה אל העולם.

שלושים בני משפחה רחוקים, שאינם מכירים זה את זו, מגלים ביום בהיר אחד שהם עומדים לרשת בית בנורמנדי שהיה נטוש במשך שנים.

כשארבעה מהם, שלא היו יכולים להיות שונים יותר זה מזה, מתנדבים לנסוע לראות את מצב הבית הנטוש לקראת מכירתו, הם מוצאים אוצרות שנשכחו מאחור – תמונות, ציורים ומכתבים שיחשפו את קורות חייה של אדל, האישה שהורישה להם את הבית.

דרכם, הם יחשפו לסיפור חייה יוצא הדופן של אישה צעירה שעזבה את הבית על מנת לחפש את אימה, ומצאה את עצמה במרכז עולם האמנות התוסס של פריז בסוף המאה ה-19.

הבמאי הצרפתי האהוב סדריק קלאפיש ("בתנועה", "בחזרה לבורגונדי") לוקח אותנו בסרטו החדש למסע בזמן בין פריז של ימינו לצרפת של אז, בשיא תקופת הציור האימפרסיוניסטי והצעדים הראשונים של אומנות הצילום והקולנוע. עם אנסמבל שחקנים מרשים, נופים עוצרי נשימה של צרפת אז והיום וסיפור על משפחה, על זיכרון ועל היכולת של העבר לשנות את העתיד.

הסרט יצא לאקרנים ב-28.05

טריילר

https://youtu.be/YsP7zmBu1vU?si=l7Zuk1FeSf4qR977

הסרט צבעי הזמן של הבמאי הצרפתי סדריק קלאפיש הוא בדיוק מסוג הסרטים שנכנסים ללב לא דרך דרמה גדולה או טוויסטים מסחררים, אלא דרך געגוע. געגוע למשפחה, לזיכרונות, לאמנות, ולתקופה שבה החיים נעו בקצב אחר, איטי ורומנטי יותר.

קלאפיש, שבנה לאורך השנים קריירה שלמה על סרטים אנושיים וחמים כמו בחזרה לבורגונדי ו־בתנועה, חוזר גם כאן לעסוק באנשים שמנסים להבין מי הם דרך העבר שלהם. אלא שהפעם הוא עושה זאת דרך מסע כפול – בין צרפת של ימינו לבין פריז של סוף המאה ה־19, בימי פריחת האימפרסיוניזם, ראשית הצילום והולדת הקולנוע.

עלילת הסרט נפתחת כאשר שלושים קרובי משפחה רחוקים מגלים כי ירשו בית ישן ונטוש בנורמנדי. ארבעה מהם מגיעים למקום כדי לבדוק אותו לפני מכירה, אך במקום בית מתפורר הם מגלים ארכיון רגשי שלם – ציורים, תמונות ומכתבים החושפים את סיפורה של אדל, צעירה שעזבה את ביתה כדי לחפש את אמה ונשאבה אל תוך הסצנה האמנותית הסוערת של פריז.

זהו סרט שמבין היטב את כוחם של חפצים ישנים. מכתב דהוי, צילום מצהיב או ציור שנשכח בעליית גג הופכים כאן לשער רגשי אל העבר. קלאפיש מצליח להפוך את ההיסטוריה לאינטימית מאוד – לא שיעור על אמנות, אלא סיפור על בני אדם שמנסים למצוא שייכות.

החלקים התקופתיים של הסרט הם ללא ספק הלב הפועם שלו. פריז של סוף המאה ה־19 מצולמת כמו ציור אימפרסיוניסטי חי – אור רך, בתי קפה, רחובות מלאי אמנים וחלומות. יש בסרט אהבה עצומה לתרבות הצרפתית, לאמנות וליופי חזותי, ולעיתים נדמה שקלאפיש פשוט מתענג על כל פריים.

גם הליהוק עובד היטב. סוזן לינדון מביאה לדמותה של אדל שילוב של תמימות, סקרנות ועצבות שקטה, והקאסט כולו יוצר תחושה משפחתית טבעית ולא מתאמצת. הסרט נע בין קומדיה עדינה לדרמה נוסטלגית, בלי לגלוש למלודרמה כבדה.

הסרט לעיתים "נעים מדי", נוסטלגי ומלטף, ופחות נועז מבחינה  קולנועית.
אבל דווקא החמימות הזו היא גם הקסם שלו. בעולם קולנועי ציני ורועש, "צבעי הזמן" בוחר להיות סרט אנושי, רך ומלא אהבת אדם.

זה אינו סרט פעולה או דרמה מטלטלת, אלא יצירה שמזמינה את הצופה להאט לרגע, להתבונן ביופי, ולהיזכר עד כמה העבר ממשיך לחיות בתוכנו.

קלאפיש מזכיר כאן שזיכרונות אינם רק נוסטלגיה – הם חלק מהזהות שלנו, ולעיתים גם המפתח לעתיד.

"צבעי הזמן" הוא סרט אלגנטי, חכם ומרגש, שמצליח לשלב בין משפחה, אמנות והיסטוריה למסע קולנועי נעים ומעורר מחשבה. מי שאוהב קולנוע צרפתי עם נשמה, נופים יפהפיים וסיפורים אנושיים קטנים אך עמוקים – ימצא כאן חוויה קולנועית עדינה ומקסימה.