תיירות הזמן לאסונות פרטיים מאת דפנה צינדר בהוצאת שתים

תיירות הזמן לאסונות פרטיים / מאת: דפנה צינדר
ספר סיפורים ספקולטיביים בהוצאת שתים

מה יקרה כשהאסונות הפרטיים שלנו יהפכו למוצר, לשירות או לטכנולוגיה?
האם רובוט יכול להיות מטפל מסור? מה קורה כשהאבל אינו נשאר בלב, אלא הופך למרחב ציבורי שאי אפשר לברוח ממנו? ואיך ייראו הורות, חברות, אהבה וזיכרון בעולם שנמצא צעד אחד קדימה?
בקובץ הסיפורים "תיירות הזמן לאסונות פרטיים" מזמינה דפנה צינדר את הקוראים למסע אל העתיד. הטכנולוגיה אינה העיקר, אלא האנשים שמשתמשים בה. באמצעות סיפורים מקוריים, משעשעים ומלאי דמיון, היא חושפת את הסדקים העמוקים במערכות יחסים: בין הורים לילדיהם, בין בני זוג, בין מטפלים למטופלים.
זהו ספר שמטשטש את הגבולות בין ריאליזם לפנטזיה. כל סיפור עומד בפני עצמו, אך יחד הם מציירים פסיפס ישראלי עכשווי, חכם, לעיתים מצחיק ולעיתים מצמרר, על האנושיות שלנו בעידן של שינוי מואץ.

מה קורה כאשר הטכנולוגיה מתקדמת מהר יותר מהיכולת שלנו להתמודד עם הרגשות האנושיים? ומה יקרה ביום שבו אבל, זיכרונות, הורות, טיפול ואפילו מערכות יחסים יהפכו לחלק ממערכת טכנולוגית, מסחרית או ציבורית?
אלה השאלות המטרידות שעומדות במרכז "תיירות הזמן לאסונות פרטיים", ספר הביכורים של דפנה צינדר, שראה אור בהוצאת שתים, במסגרת סדרת הספרות הספקולטיבית בעריכת קרן לנדסמן.
זהו קובץ של 18 סיפורים קצרים, שכל אחד מהם פותח חלון למציאות אחרת  עתידית, אפשרית, לעיתים משעשעת, ולעיתים הרבה יותר קרובה ומאיימת ממה שהיינו רוצים להודות.
לא באמת על העתיד  אלא עלינו.
הדבר המעניין ביותר בספר הוא שהטכנולוגיה אינה הגיבורה שלו.
הרובוטים, הבינה המלאכותית, המערכות העתידניות והמציאות האלטרנטיבית משמשים את צינדר בעיקר ככלים ספרותיים. מתחת לכל ההמצאות מסתתרים אותם דברים שמעסיקים אותנו גם היום: אהבה, בדידות, הורות, הזדקנות, אובדן, צורך בהכרה, אשמה והניסיון הנואש שלנו לשלוט בחיים.
וזו בדיוק הסיבה שהסיפורים מצליחים להיות מטרידים.
העתיד שצינדר מציירת אינו בהכרח עתיד של חלליות ומכונות משוכללות. לפעמים הוא נראה כמעט זהה להווה רק עם עוד שכבה אחת של טכנולוגיה שמאפשרת לנו לעשות דברים שבעבר לא יכולנו לעשות.
ואז עולה השאלה המעניינת באמת: האם העובדה שאנחנו יכולים לעשות משהו אומרת שאנחנו גם צריכים לעשות אותו?
כשהאבל יוצא מהלב והופך למוצר ציבורי
אחד הרעיונות החזקים שעולים מהספר הוא הפיכת הזיכרון והאבל למשהו שאפשר לראות, לצרוך ולהיחשף אליו במרחב הציבורי.
אנחנו פוגשים עולם שבו זיכרונות ואבל אינם בהכרח עניין פרטי. המדבקות והייצוגים של הזיכרון הופכים לנוכחות כמעט פיזית, והדמויות נאלצות להתמודד עם השאלה האם גם לאבל יש גבולות במרחב הציבורי.
זה רעיון ספרותי מבריק דווקא משום שהוא לוקח תופעה מוכרת מהחיים שלנו ומסיט אותה מעט הצידה.
אנחנו חיים בתקופה שבה כמעט כל חוויה יכולה להפוך לתמונה, פוסט, סרטון, סטורי או מוצר. גם כאב אישי זולג בקלות אל העולם הציבורי.
צינדר שואלת מה יקרה אם התהליך הזה ימשיך להתפתח.
והתשובה אינה תמיד נעימה.
הרובוט שמכיר את אמא ,אולי יותר טוב מהבת שלה
בסיפור אחר, המובא בקטעי הספר שפורסמו, רובוט בשם קאר־אי הופך למטפל של אישה מבוגרת. הוא מסייע לה ללכת, מטפל בה ומנהל איתה קשר שמתחיל לחרוג מגבולות ה"טיפול". בשלב מסוים האם אפילו מבקשת לדעת מה הרובוט חושב עליה כאמא.
כאן צינדר נוגעת בנקודה רגישה במיוחד.
האם מכונה יכולה להעניק תחושת קרבה?
האם אפשר לקבל טיפול מושלם בלי לקבל אהבה?
והאם אנחנו עלולים להגיע למצב שבו הטכנולוגיה לא רק מסייעת לנו לטפל בהורים שלנו אלא גם מחליפה חלק מהקשר האנושי שאמור להתקיים בינינו?
זהו אחד המקומות שבהם הספר הופך מסיפור ספקולטיבי לדיון כמעט פילוסופי.
מדע בדיוני בלי לוותר על ההומור
למרות הנושאים הכבדים, "תיירות הזמן לאסונות פרטיים" אינו ספר קודר לכל אורכו.
להיפך.

אחד היתרונות של צינדר הוא היכולת להכניס הומור ואירוניה לתוך מצבים שעלולים בקלות להפוך לדיסטופיים וכבדים מדי.
ההומור אינו רק אמצעי להצחיק את הקורא. הוא מאפשר להסתכל על המציאות מהצד.
ולעתים דווקא כשהקורא מחייך  הוא מגלה שהרעיון שמאחורי הסיפור הרבה יותר מטריד ממה שנראה בהתחלה.

פסיפס ישראלי בתוך עולם עתידני
למרות האלמנטים של מדע בדיוני, זה אינו ספר שמרגיש מנותק מהישראליות.
הדמויות, המשפחה, מערכות היחסים והמתחים החברתיים מעניקים לסיפורים תחושה מקומית מאוד.
העתיד של צינדר אינו בהכרח עתיד אמריקאי של מעבדות ענק וערי זכוכית. הוא יכול להתחיל בסלון בית ישראלי, במשפחה, במערכת יחסים בין אם לבת או בחיים של אדם שמנסה להסתדר עם העולם החדש.
וזה אולי אחד הדברים שהופכים את הספר למעניין במיוחד.
הקורא אינו מתבקש לנסוע לכוכב אחר כדי לפגוש את העתיד.
העתיד כבר נמצא אצלנו בבית.

האם הכול עובד באותה מידה?
כקובץ סיפורים, הספר מציב בפני הקוראת והקורא גם אתגר.
כאשר כל סיפור בונה עולם חדש, אין תמיד את אותה עוצמה רגשית או רעיונית. יש רעיונות שממשיכים להדהד גם אחרי שמסיימים את הסיפור, ולעומתם אחרים עשויים להרגיש יותר כמו ניסוי ספרותי או משחק מחשבתי.
אבל אולי זו גם אחת התכונות המתבקשות מספר מסוג זה.
צינדר אינה מנסה לספר סיפור אחד גדול. היא בונה פסיפס.
כל סיפור מוסיף עוד חתיכה לתמונה, ורק בהדרגה מתחילים לראות את השאלה הגדולה שמאחורי כולם: מה יישאר אנושי בעולם שבו הטכנולוגיה יודעת לעשות כמעט הכול?

ספר ביכורים שמבקש מהקורא לעצור ולחשוב
דפנה צינדר מגיעה לכתיבה מעולם החיים ולא מעולם המדע הבדיוני הקלאסי. היא פיזיותרפיסטית, בת זוג ואם לשלושה, מתגוררת במושב בצפון וכותבת מילדות. "תיירות הזמן לאסונות פרטיים" הוא ספרה הראשון.
החיבור הזה בין היומיום לבין הדמיון הספקולטיבי מורגש היטב בבסיס הספר.
זה אינו ספר שמנסה לחזות כיצד תיראה הטכנולוגיה בעוד חמישים שנה.
הוא מעניין יותר מזה.
הוא שואל כיצד אנחנו ניראה כשהטכנולוגיה תשתנה.
האם נהיה אנשים חופשיים יותר או תלויים יותר?
האם נהיה קרובים יותר או בודדים יותר?
האם הרובוטים יעזרו לנו לטפל באנשים שאנחנו אוהבים, או שיאפשרו לנו להתרחק מהם?
ומה יקרה כאשר גם האבל הפרטי שלנו יהפוך למשהו שאפשר לקנות, לראות, לשתף ולצרוך?

"תיירות הזמן לאסונות פרטיים" הוא ספר ביכורים שאפתני, מקורי ומעורר מחשבה. הוא אינו מסתפק בשעשוע שבבניית עולם עתידני, אלא משתמש במדע הבדיוני כדי לדבר על ההווה על משפחה, בדידות, הזדקנות, אהבה, אובדן ועל האופן שבו הטכנולוגיה משנה את הדרך שבה אנחנו מנהלים את חיינו.
זהו ספר שמתאים במיוחד לקוראים שאוהבים סיפורים קצרים עם רעיון, לקוראי ספרות ספקולטיבית ולמי שאוהב לסיים סיפור ואז להמשיך לחשוב עליו גם אחרי שסגר את הספר.
ואולי זו המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לתת לקובץ סיפורים:
לא כל הסיפורים נגמרים בנקודה האחרונה. חלק מהם ממשיכים להתרוצץ בראש.

דפנה צינדר היא פיזיותרפיסטית, בת זוג ואם לשלושה, המתגוררת במושב בצפון הארץ. היא יוצרת וכותבת מאז ומתמיד. "תיירות הזמן לאסונות פרטיים" הוא ספרה הראשון.
הספר רואה אור בסדרת הספרות הספקולטיבית בעריכת קרן לנדסמן, בהוצאת שתים.

200 עמודים | 98 שקל